ביקורת ספרותית על רגישות היא העוצמה החדשה - כוחם של אמפתים בעולם קשוח יותר ויותר מאת אניטה מורג'ני
ספר בסדר

---

סלחו לי, אבל אני קצת ממהרת, אז אני פשוט אזרוק כאן את כל מה שאני חושבת שאתם צריכים לדעת על הספר ואז אתחפף לי.
קודם כל, הדרך הכי טובה להציג את הספר הזה היא להתמקד בז'אנר שלו, עידן חדש.
קראתם פעם ספרי עידן חדש?
הם בדרך כלל אומרים לכם שאתם יכולים לשנות את העולם על ידי כך שתשנו את עצמכם, ואהבה היא הפתרון לכל דבר.
וזה קצת מעצבן לפעמים, אבל מה לעשות, זה אכן ככה.
אני אומרת את זה בתוך מישהי שקראה את הסוד כמה וכמה פעמים ועדיין מתקשה לחשוב מחשבות טובות.

"מחשבה יוצרת מציאות", "העולם החיצוני הוא רק השתקפות של העולם הפנימי", "תהיו השינוי שאתם רוצים לראות בעולם", "אנחנו לא רואים אנשים כמו שהם, אנחנו רואים אותם כמו שאנחנו".
זה הבסיס המוכר של עידן חדש, אנחנו יצורים רוחניים בעלי כוחות שהחשיבה המוגבלת שלנו לא יכולה לתפוס, בלה בלה בלה.
הבנתם את העניין.
אני אסביר למה אני כל כך חסרת סבלנות לגבי הקיטשיות הזאת אחר כך, כרגע אני רוצה לרדת לעיקר החוויה שלי עם הספר הזה.

אז קודם כל, למי הספר הזה מתאים?
לאנשים אמפתיים, או אנשים רגישים במיוחד, עם נטייה לרצות אחרים ולהרגיש את הסביבה שלהם.
אם אתם מרגישים שמה שאחרים עוברים בחייהם, גם אם הם לא אומרים לכם דבר, איכשהו משפיע עליכם, יש מצב שאתם אמפתים.
אני עוד לא יודעת אם אני אמפתית או סתם אדם רגיש, אבל השאלון שבספר גרם לי להבין שכן יש דברים שאני מזדהה איתם.

אני קוראת את הספר הזה כבר תקופה, יותר מחודש, ואיכשהו הצלחתי לעבוד עם הספר.
וזה משהו שלא קורה לי עם כל הספרים, אני ממש אוהבת ספרי עזרה עצמית למרות שאני כבר לא קוראת אותם כל כך, ואף פעם לא הייתה לי מוטיבציה לנסות את הדברים שהם ייעצו לי לנסות, פשוט רציתי לקרוא את הספר, זה היה מהנה וקליל ונתן לי מוטיבציה שלרוב לא עשיתי איתה דבר... אבל בעיניי זה היה מספיק שזה שיפר לי את המצב רוח.
הספר הזה לעומת זאת, לא גרם לי להרגיש טוב.
אני חושבת שאפילו היה רגע שבכיתי, כי פשוט כל כך הבנתי חוויה מסוימת שהכותבת פירטה עליה.

לא קראתי את הספר "מתה להיות אני", אבל אני חושבת שהיא מפרטת שם על חווית סף המוות שלה והדברים שהיא גילתה.
גם בספר הזה היא מתייחסת לחווית סף המוות שלה הרבה, והיא אומרת שהיא חושבת שהסיבה שהיא חלתה כל כך, הייתה כי היא לא ידעה להגיד "לא" ולדאוג לעצמה.
כי היא הרגישה אשמה כשהיא הייתה שמחה, ולא ידעה איך לשמור על כוח החיים שלה.

הספר הזה גרם לי להבין שאני כן מושפעת מאנשים, ושיש לי סוג של מבוכה סביב העניין הזה.
בניגוד לאמפתיים שהיא מתארת כאן, אלו שאומרים כן גם כשהם רוצים להגיד לא, ובעלי אישיות מרצה, ששונאים עימות יותר מכל דבר אחר - אני דווקא מאוד אוהבת להגיד לא, הנטייה הראשונה שלי היא להגיד לכל דבר לא, ואני ההפך מהטיפוס המרצה, ואני יכולה להפוך כל שיחה לוויכוח.
אז אני לא בטוחה שאני אמפתית, אבל אני כנראה אדם רגיש.
כי ביקורת משפיעה עליי, תמיד שמעתי מה אנשים אמרו עליי ואפילו כשהם לא אמרו את זה ישירות אליי, ואני כן נוטה להתבודד בגלל שלפעמים הגירויים החיצוניים פשוט משפיעים עליי יותר מדי.
והסיבה למה יש לי תסביך עם זה, עם להיות מושפעת, זה כי במוח שלי אנשים חזקים לא מושפעים מאחרים, אז עצם זה שאני כן מושפעת, ברמה שאפילו מילה אחת שלילית יכולה להוציא ממני את כל הרוח - מוכיח שאני חלשה.

והתשובה שלה לקשיים האלה, של אנשים רגישים ואמפתיים, זה לאהוב את עצמך ולאזן את האגו עם המודעות הגבוהה שלך.
היא עושה עבודה טובה ממש בלהציג את האגו, ובלהסביר למה הוא חשוב, בניגוד למה שמדריכים רוחניים אחרים אומרים.

אבל לפני שאני נכנסת לציטוטים, אני רק רוצה להגיד שאם אתם מזדהים עם לספוג את האנרגיה בסביבה שלכם ברמה שאתם אפילו מרגישים חולים ורע ליד אנשים מסוימים, כדאי לכם לנסות את הספר הזה.
אם אתם אנשים שרוצים לעזור לאחרים, שעוסקים בתחום ההילינג, בעלי נתינה לתת מעצמכם גם כשאין לכם - גם כדאי.
אם הרגשתם מנוצלים ושסוחטים את הנדיבות שלכם, ושאתם לעיתים קרובות נוטרים לאנשים שאתם אוהבים כי אתם מרגישים שהם לוקחים אתכם כמובן מאליו - הספר הזה יכול לעודד אתכם להציב גבולות בריאים יותר, וללמוד לתת מבלי שזה יהפוך להקרבה.
באופן כללי, אני חושבת שהוא תומך באנשים עם חוויות שלא כולם יכולים להזדהות איתן, וקשה לדבר עליהן עם אנשים.
בכל אופן:

"אבקש להסביר. לכולנו יש אגו. כשלעצמו, האגו איננו דבר רע. הוא מעגן אותנו לתחושת המהות שלנו. אגו בריא מגן על האדם ומחזק אותו. חשוב גם לשים לב שיש הבדל בין העובדה שיש לאדם אגו לבין היותו אגוצנטרי. קיומו של האגו נוסך בנו ביטחון. הוא מעניק לנו כוח ותובנה לדאוג לעצמנו במצבים שבהם אנחנו חשים פגיעים או מנוצלים. אגוצנטריות, מאידך, מאפיינת אדם שמרוכז בעצמו ודואג לענייניו שלו, לעיתים קרובות על חשבונם של אחרים. אנשים אגוצנטריים מפגינים חוסר אמפתיה לצרכיו ולרגשותיו של הזולת ושל העולם ככלל. משום כך אגו ואגוצנטריות פעמים רבות נתפשים כאילו הם אותו הדבר."
-

החלק הזה בספר פגע בנקודה רגישה עבורי, כי הייתי במצב שבו הייתי "אנוכית" כי לא רציתי להיות בקשר עם מישהו שגרם לי להרגיש רע, בעוד הוא היה "אגוצנטרי" כי הוא ידע שהוא מכאיב לי ועדיין אמר שאני אנוכית כי אני לא מעוניינת בו ולא אכפת לי אם הוא סובל או בודד בלעדיי.
זה קל לנגן על רגשות האשם של אנשים אמפתיים, כי הם נוטים להרגיש אשמה יותר מאחרים, ואני חושבת שהדבר הראשון שחשוב עבור אנשים אמפתיים להבין, זה שהם נוטים למשוך נרקיסיסטים וחסרי אמפתיה שפשוט רוצים את מה שיש להם לתת.
חשוב להדגיש, כשזה נוגע לתחום הרומנטי, לרוב מישהו אגואיסטי פשוט רוצה את היחס שלך ואת הזמן שלך כי זה גורם לו להרגיש טוב לגבי עצמו - ולא כי באמת אכפת לו ממך.
אז זה פשוט משהו שדי מובן מאליו אבל מסתבר שצריך לומר אותו, תברחו מאנשים שמצדיקים פגיעה ברגשות שלכם, ושגורמים לכם להרגיש שאתם אנוכיים בעוד הם ללא ספק אגואיסטים שמנסים לדאוג לעצמם על חשבונכם.

"שנית, שימו לב להבדל בין אגרסיביות לאסרטיביות.
ד"ר אידת אווה איגר, ניצולת אושוויץ, פסיכולוגית ומחברת הספר The Choice: Embrace the Possible, הבחינה מצוין בהבדל בין השניים, כשכתבה כך: 'פסיביות היא לאפשר לאחרים להחליט עבורכם; אגרסיביות היא להחליט עבור אחרים. אסרטיביות היא להחליט עבור עצמכם'. אף שאנשים מתבלבלים תדיר בין אסרטיביות לאגרסיביות, מניסיוני, 'שטיחונים' נוטים במיוחד לחשוב שהם אגרסיביים, כשבפועל הם בסך הכול אסרטיביים."
-

עוד נקודה רגישה עבורי, מאותה הסיבה כמו קודם.
מישהו גרם לי להרגיש שאני אגרסיבית ורעה כשבסך הכול ניסיתי לעמוד שלי.
כאב מהסוג הזה לא באמת נעלם.
אני חושבת שבגלל זה אין לי את אותה רמת הסבלנות כמו בעבר, כי אני חוששת שאנשים מנסים לשחק לי בראש.
אחרי ששיחקו לך בראש פעם אחת, ובילבלו אותך וגרמו לך ללכת נגד האינטואיציה שלך - זה קשה לסמוך על אנשים שוב.
אז אני מקווה שאנשים שעברו את אותה החוויה כמוני יוכלו למצוא ביטחון ונחמה אצל אדם אמפתי ורגיש כמוהם, שיודע איך לטפל בהם רגשית.

אירוני שהאדם שניסיתי לטפל בו רגשית, הפך אותי למישהי שצריכה אדם שיטפל בה רגשית.
נו, אבל כמו שהיא אמרה בספר, אהבה עצמית זה הטיפול לכל השיט הזה...
ואין לי כוח לחשוב על איך בדיוק אני אמורה לאהוב את עצמי, אני רק יודעת שיש בי הרבה כעס על איך שאנשים אחרים הכאיבו לי, ושאני צריכה לטפל בזה קודם.
ואני חושבת שזה משהו שמעיד על כמה שאני כן אוהבת את עצמי, כי זה רק טבעי לכעוס ולשנוא מישהו שפוגע באדם שאתה אוהב, גם אם האדם הזה הוא "רק" אתה עצמך.

זה לא שאני לעולם לא אסלח, זה שאני פשוט עדיין זוכרת את הכאב.

נראה לי שאני צריכה להפסיק להזדרז, אני כבר לא אספיק לעשות את מה שרציתי לעשות...
יש עוד ציטוט או שאפשר לסכם?

טוב, הסתכלתי על כמה אפשרויות וכולן יפתחו נושא אחר שהיא מדברת עליו, וגם תוך כדי רפרוף הרגשתי שמתחשק לי לבכות.
אז אני חושבת שזה מספיק.
בספר הזה היא מדברת הרבה על חווית סף המוות שלה, על רוחניות, מיסטיקה פנימית והאתגרים איתם אנשים אמפתיים מתמודדים.
היא אומרת שאמפתים באופן טבעי מחוברים יותר למיסטיקה הפנימית שלהם, ושהם צריכים לחיות דרך הקשבה למה שהם מרגישים ושומעים בתוכם.
הכתיבה והניסוח כאן מאוד מתאימים לז'אנר העידן החדש, ואני חושבת שמצד אחד הספר קליל ומתאים גם לאנשים שלא כל כך מכירים את הז'אנר, אבל מצד שני מאוד הארדקור.
בגלל כל העניין הזה כל "כולנו מחוברים", ויש "אני רוחני", ומסרים פשוטים כמו: "אתם צריכים להיות מי שאתם!"

אז זאת הסיבה שאני נותנת לספר הזה שלושה כוכבים.
אני חושבת שאם אתם מזדהים עם החוויה של אנשים אמפתיים ורגישים - יש כאן הרבה שאפשר לעבוד איתו, כי מן הסתם שאם אתם מזדהים, אז היו לכם חוויות מסוימות בעבר שדומות לדברים שהיא מדברת עליהם, ואולי יכולה לתת לכם עליהן פרספקטיבה חדשה.
במקום להרגיש שזה מוזר או מוגזם, הספר יכול לתת לגיטימציה לדברים שעברתם ועדיין מתמודדים איתם כאנשים אמפתיים, וזה מאוד שימושי בעיניי.

הסיבה הראשונה שאני נותנת לו דירוג כזה, זה כי יש מצב שהספר הזה לא לגמרי בשבילי כי אני לא חושבת שאני אמפתית כמו שהיא מגדירה אדם אמפתי, ולכן הספר הזה לא היה כל כך מהנה כמו שהוא יכל להיות אם רמת ההזדהות שלי הייתה יותר גבוהה.

הסיבה השנייה היא שהרבע האחרון של הספר היה מאוד חזרתי, לא אמר הרבה דברים מעניינים, ובעיקר פירט על החוויה שלה עם אנשים ועם החינוך בתור אישה הודית.
אבל הבעיה האמיתית הייתה החזרתיות הנוראית, ואני מבינה שיש צורך בלחזור על אותו המסר כדי שהוא ייקלט, אבל באיזשהו שלב הרגשתי שאני קוראת עמוד אחר עמוד שאומר בדיוק את אותו המסר, שוב ושוב, מבלי להוסיף על זה שום דבר חדש.
באופן כללי זה היה ככה: תאהבו את עצמם! תהיו אותנטיים! תזכרו שהאני הגשמי שלכם הוא רק קצה הקרחון של מי שאתם באמת! (אוי אלוקים…)

אז ההתחלה חזקה יותר מהסוף, ובאופן כללי לא נהניתי ממנו אבל כן מצאתי אותו מועיל ומעורר מחשבה.
_

למה לעזאזל לקח לי שעה לכתוב את הביקורת הזאת למרות שמיהרתי?
אפילו לא השקעתי בזה הרבה מחשבה!
אז לא רק שלקח לי יותר משעה לכתוב אותה, אני גם עלולה להרגיש שפספסתי משהו כי מיהרתי כל כך.
בכל אופן, לא משנה, אני יוצאת להליכה.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על רגישות היא העוצמה החדשה - כוחם של אמפתים בעולם קשוח יותר ויותר