"בערפל, ביערות, בשעת חצות
בארץ בה תמיד חורף
אני חותך את העור הדק סביב קרסוליי
והרוח דולקת בעקבותיי כמו צבא..."

-"בחורף" / סינמה סטריינג'-

איזה קובץ סיפורים נפלא, מוזר ומצמרר רקחה כאן הסופרת הצעירה אלינה מנבסקי.
השם שלו משך אותי, יחד עם הכריכה השחורה הזועקת בידוד וריקנות, והייתי חייבת להשיג אותו. מדובר בספרון דקיק, המורכב משמונה סיפורים בסך הכל. כמעט בכולם מופיעות נשים חזקות, לעיתים קטלניות, אך תמיד מיוחדות ומרתקות. היו רגעים שהרגשתי כאילו כל המין הנשי מוצג באור שלילי, אולי מתוך רצון של הסופרת להציג נשים שלא פוחדות להתמודד עם האימה, התשוקות, הכאב והאובדן שאנו נתקלים בהם לאורך חיינו. כן, יכול להיות כי זה חלק מהעניין; אך עבורי, החוויה היא של סיפורי מסתורין אפופי צללים, חלקם מזוויעים, חלקם עצובים, אך כולם יפים וייחודיים.

הסיפור שהכי אהבתי הוא "אמונות טפלות"- מדובר בסיפור אימה למהדרין, עם תופעות על טבעיות ואווירה פראית ומלהיבה. ממש אהבתי.
"אהבה ממבט" מצא חן בעיניי עד מאוד- סיפור על גבר צעיר הנהרג בתאונת דרכים, ומגלה כי לא כל כך קל לעבור לעולם הבא. לעיתים נתקעים במקום אחד, ונאלצים למצות מכך את המיטב. הסיפור הזה היה על גבול הקומי, זיהיתי בו הומור שחור נפלא ואני לא יודעת עד כמה זו הייתה כוונתה של הסופרת. כך או כך, סיפור נהדר.
"אגדה רוסית" הקצרצר, הוא ממתק של מסתורין פראי בניחוח של פעם. פשוט נפלא.

אני מעניקה לספר את הדירוג הגבוה ביותר, כי הוא בדיוק מה שחיפשתי- אסופת סיפורים קולחים, כתובים לעילא, מלאי מסתורין, אפלוליות ותחושת מועקה. כמעט אף סיפור, כך נדמה, לא נכתב כלאחר יד ובמהירות- גם הסיפורים הקצרים ביותר, ניכר כי הושקעו בהם מחשבה ותכנון של העלילה, שלעיתים מסופרת לאחור ולצדדים.

הדמויות כל כך לא קשורות למציאות, הסיפורים מתחילים משומקום ומגיעים אל מחוזות רחוקים כל כך; וזה בדיוק מה שרציתי, לשקוע לתוך עולם אחר, בו המפלצות אמיתיות אבל לצידן גם הקסם והכישוף אפשריים.

מומלץ מאוד לחובבי המסתורין והאימה.

"ראיתי את עיניך-
הן זרחו כמו כוכבים אליי.
ואז ראיתי את נשמתך-
היכל ריק..."
-"בנפרד" / לקרימוזה-

וואו. וואו. וואו. איזה ספר פסיכי, מהפנט ומזוויע ביופיו. עכשיו השעה כמעט שבע בְּבוקר יום שבת, התחלתי לקרוא אותו לפני שעות אחדות וסירבתי לעזוב אותו וללכת לישון. כי איך אפשר להפסיק, כשהעמודים נבלעים בשקיקה ולא מצליחים לשים את האצבע במקום המדוייק, לא מבינים מה סוד הקסם של היצירה האפלה והמתעתעת הזאת?

בתחילת הספר אנו מתוודעים אל ז'נט שילברג, שוטרת הסובלת מבעיות בחיי הנישואין ויחס מפלה בעבודה מפאת היותה אשה בסביבת עבודה גברית. היא נקלעת לחקירת רצח מזוויעה של נער צעיר, שעבר התעללות מצמררת בטרם נרצח. ככל שהשבועות חולפים, נערמות הגופות של נערים בגיל ההתבגרות, רובם ככולם עברו התעללות דומה וגופותיהם המושחתות הושלכו במקומות שונים ברחבי סטוקהולם. מנגד אנו מתוודעים אל פסיכולוגית העונה לשם סופיה סטרלונד, המתמחה בטיפול באנשים עם היסטוריה של התעללות, במטרה לעזור ולשקם אותם על הצד הטוב ביותר. היא תמיד נזכרת במטופלת בשם ויקטוריה ברגמן, מקרה קשה במיוחד של התעללות והתאכזרות, בעקבותיהן פיתחה פיצול אישיות. סופיה מרגישה כי היא נכשלה בטיפול בה, ומייחלת לחוויה מתקנת עם נער צעיר המגיע אליה, הסובל מתסמינים דומים לאלו של ויקטוריה ברגמן.

ככל שהספר מתקדם, הסיפורים של ז'נט וסופיה כמובן מצטלבים זה בזה, בנוסף לעוד כמה וכמה עלילות- מזעזעות, יש לציין- המסופרות במקביל. הדבר עלול להרתיע ולבלבל בהתחלה, בנוסף לאינספור שמות שבדיים מסובכים של רחובות ומקומות. אבל שווה לתת הזדמנות ולהמשיך לקרוא, כי ההתחלה הלא ברורה- וגם היא נמשכת רק מספר עמודים בודדים- מובילה אל סיפור רחב מימדים הנמשך עשרות שנים, וכל פעם מתגלה עוד רובד שלו, עוד חתיכה קטנה מן הפאזל מתחברת למקום הנכון עד כי התמונה כולה מתגלה במלוא הזוועה החולנית והמהפנטת האצורה בה.

צמד הסופרים ירקר אריקסון והוקאן אקסלנדר סונדקוויסט, העונים יחד לשם העט אריק אקסל סונד, חוקרים בספר הזה את שורשי הרוע והשלכותיו- רוע מוחלט, חסר הצדקה, רוע של החזקים ובעלי היכולת כלפי החלשים חסרי האונים, אותו רוע הנמצא בחדרי חדרים ומתחת למסכות יפות ומטופחות, אותו רוע הממתין ואורב בתוך כל אחד מאיתנו. הם בודקים כמה סבל וכאב יכול אדם לספוג ולהכיל, כמה הוא יכול להסתיר, למחוק, לשכתב, לשקר, להמציא כדי להתמודד עם אותו רוע שטני של אנשים חסרי לב, מוסר ואנושיות. כמה אפשר לסבול, עד שאנחנו עצמנו נפסיק להיות הקורבן, ונעבור לצד המתעלל? היכן עובר אותו גבול חמקמק בין הקורבן המחפש צדק ושלווה לנפשו השסועה, ובין הפתרון היחידי העולה בידו והוא להפוך לצד הגורם סבל לאחר? עד כמה הנפש מסוגלת להתעוות, להתרסק ולהשרף מזיכרונות העבר, ובד בבד להמשיך לחיות באופל המוחלט הזה, בסיוט הבלתי פוסק הזה?

אריק אקסל סונד מחטטים בפצעים האלה, ואין להם רחמנות כלפי הדמויות שלהם- טפח אחר טפח מתגלים השקרים השטניים, האמת המחרידה שגרמה לי לרעוד מפחד לקראת סוף הספר, לפעור עיניים באימה צרופה ולא להאמין שאני באמת קוראת את זה. התיאור המדוייק הזה של הטירוף, של הזיכרונות המסוייטים, של תהליך ההכרה, ההבנה, החשיפה העצמית- כל אלה יחד הפנטו והחליאו אותי, תיאורים אינספור של התעללות, פדופיליה, אונס, רצח, זוועות שאי אפשר בכלל להעלות על הדעת; ועדיין, אי אפשר להפסיק לקרוא, פשוט חייבים להבין מה קורה כאן, מהיכן מגיע כל הרוע הזה ולאן הוא יוביל, האמנם הדמויות יזכו לגאולה והחירות הנפשית שכל כך מגיעות להן? ואולי אין כל נחמה עבורן, ונגזר עליהן להתפלש לעד בכאב המייסר הזה?

אם אתם מוכנים לתת הזדמנות לספר מוזר, חולני, מפחיד, עם התחלה קצת מעורפלת אבל המשך וסוף מרתקים וסוחפים, ספר המתאר תהליך טיהור נפשי שלב אחרי שלב ולא פוסח על אף זוועה אפשרית בדרך- אז "ילדה עורב" מזמין אתכם לצלול לעומק הנפש המיוסרת המחפשת, בדרכה שלה, סיכוי לשרוד ולנצח, למרות הכל, את תהום האופל.

אני לא בטוחה מה סיימתי לקרוא עכשיו. אמנם יש לו צורה מלבנית, דפים מצהיבים ומודפסים ובאופן כללי, זה אמור להיות ספר. אבל לא כך אני מרגישה כרגע- למען האמת אני אפופה תחושת חלום, ערפל, כישוף של קרח ושלג ועכשיו אני חייבת לשבת ולכתוב על כל זה, כדי להמליץ על היצירה הבלתי רגילה הזאת ולנסות להעביר אותה הלאה, כמיטב יכולתי. אני לא חושבת כי באמת קראתי אותו. יותר מדוייק לומר כי נכנסתי לתוך קפאון משתק עצמות, לב ודם. הייתי מודאגת ועצובה במהלך הקריאה של 159 העמודים הקטנים והצנועים לכאורה של הספרון הזה. אפילו לא קראתי ברציפות כי המועקה לא הניחה לי. הייתי חייבת לעצור לפעמים, כי הכל היה כל כך עצוב וקודר. הרגשתי צורך לקום, לשתות קפה, להביט מהחלון, לעשות כל דבר שהוא- ורק אז לחזור אל העלילה המוזרה אליה נקלעתי ברצון ובכוונה תחילה.

הסיפור נפתח בנערה בת 11 בשם סיס, המתגוררת בעיירה נורבגית מרוחקת והלומת כפור. היא עושה את דרכה ביער אל בת כיתתה החדשה, העונה לשם אוּן. הן אינן מכירות זו את זו ולמעשה כמעט ומעולם לא דיברו לפני כן; אחרי חלופת פתקים קצרה ומעוררת סקרנות בזמן השיעור, הן קובעות כי סיס תבוא להתארח אצל און, המתגוררת בבקתת עץ עם דודתה טובת הלב והמתבודדת, בשעות הערב. הפגישה הזאת מסמנת את תחילתו של נתיב קסמים מוזר, רווי מסתורין ובלתי מובן בעליל, בו רב הנסתר על הגלוי.

שתי הנערות מתוודעות מעט זו לזו, ובשיאו של הערב סיס בורחת מן הבקתה, און נותרת לבדה ומביטה בה מן המפתן, ואפלת היער סוגרת על סיס הממהרת חזרה לביתה החמים והנוח. למחרת און לא מגיעה לבית הספר. היא מתגנבת בחשאי אל ארמון הקרח- תופעת טבע המתרחשת מדי שנה, במהלכה מפל מים קופא לחלוטין והופך לארמון קפוא, חידתי ומרהיב. און מחליטה להעביר שם את היום ונכנסת לבדוק את תוככי המקום המהלך קסם על כל תושבי העיירה. היא לא חוזרת הבייתה. סיס מוכת הצער מצטרפת לחיפושים אחר הנערה האובדת, ובד בבד היא מתכנסת לתוך עצמה, מתחילה להתבודד מן הסביבה תוך המתנה לחזרתה של און. סיס- שהייתה מלכת הכיתה האהודה על כולם- לא מדברת עוד עם איש, עומדת לבדה ליד הקיר ועצם התבודדותה הוא הנצחה לזכרה של און, אותה היא מבטיחה לא לשכוח לעולם.

עבורי העיקר בספר זה הוא לא העלילה- הקסומה והמיוחדת כשלעצמה- כי אם האווירה. תחושת נכאים מקפיאת לב שוררת בכל עמוד ובכל מילה, הטבע ממלא חלק חשוב כאן ומשפיע על האנשים בדרכים משונות והרות גורל. סיס משולה לארמון הקרח ועוברת יחד איתו תהליך כאוב ורב עוצמה: און נעלמת בסתיו, שעה שהארמון עומד בשיא יופיו ותהילתו- כמו סיס. לאחר מכן מגיע החורף הקשה והנורא בחייה של הגיבורה, היא נקברת תחת שכבות על גבי שכבות של קרח ושלג, כמעט בלתי אפשרי להגיע אליה. כמוה גם ארמון הקרח מלבין והופך לבלתי חדיר ובלתי נגיש. אט אט, בתהליך מהמם ומעורר השתאות האורך מספר חודשים, מגיע האביב אל מחוזות הבדידות. סיס והארמון מפשירים יחד. התהליך שעוברת סיס מתואר באופן מצמרר, עצוב ומאלף- המעבר מילדות לבגרות, מהתעקשות על דברים שאינם בשליטתנו אל ההשלמה איתם, מן הצורך להאחז אל הצורך הגדול יותר להרפות. סיס משתנה ומתבגרת, וכל זאת במקביל לשינויים בטבע המסמלים אותה ואת ידידתה הנעדרת.

במקור הספר יצא בנורבגית בשנת 1963, ואילו המהדורה העברית תורגמה מאנגלית בשנת 1977 ע"י אידה צורית. עליי לשבח את עבודתה היפהפיה- בעברית פיוטית, מיושנת וגבוהה (אך לא גבוהה מדי) היא מעבירה לקורא העברי את אווירת הכפור האינסופית והחונקת, את לבטיה וכאביה של נערה המתייסרת בגלל זיכרון מנערה אחרת אותה הכירה זמן קצר כל כך. הספר כתוב נפלא ותיאורי הטבע העוצמתי הינם מרהיבים ומותירים את הקורא חסר נשימה. אני חוזרת על דבריי מתחילת הביקורת- זה אינו ספר במובן הרגיל. לא קוראים אותו, אלא חווים אותו. הייתי בארמון הקרח יחד עם און, צללתי אל תהומות הייאוש יחד עם סיס והנה שבתי מן המחוזות הפלאיים בהם זכיתי לבקר. רציתי לכתוב על הספר כי הוא הרשים אותי עד מאוד, הוא דרש התייחסות ואני מקווה שהצלחתי לתת לו את הכבוד הראוי.
מומלץ בחום, למרות הקור המקפיא השורר בו.

"בעמדנו יורד שלג כבד.
שרווּלךְ מלבין.
שרווּלי מלבין.
עוברים הם ביננו
כגשרים מכוסים שלג.

אבל גשרים מכוסים שלג קפואים הם.
ביננו חמימות חיה.
זרועך חמימה תחת השלג,
וכֹּבדהּ ברוּך על זרועי.

יורד ויורד השלג
על גשרים דוממים.
גשרים לא- נודעים".