ביקורת ספרותית על שלושה אמריקנים בפריז מאת פרנסיס סקוט פיצג'רלד
ספר בסדר

---

"שלושה אמריקנים בפריז"- מאגד נובלה- "החזרה" לבבל, של פרנסיס פיצג'רלד – המספר על אבא הולל בן 35 – צ'רלי ויילס (בדמותו של פיצג'רלד) המנסה להחזיר את האפוטרופסות שלו על אונוריה המתגברת כנגד כול הסיכויים. "שווה זכויות בפריז" של ג'יימס בולדווין- סיפור קצר על כושי אלמוני ברחובות פריז של דצמבר27-19 1949, בסיפור שהיה יכול פשוט להיקרא "הסדין", המסופר בגוף ראשון.
והסיפור? האחרון- "החברה הצרפתייה שלי"- על בחור מלומד בדמותו של רנדולף בורן הכותב, הפוגש 'אלמה' בת 19 סטודנטית פמיניסטית ורזה ומסתובב איתה פה ושם ושומע על תפיסת עולמה בין משנתה הסוציאליסטית (שלא שוללת אינדיווידואליות) בסיפור(?) או אנקדוטה חסרת פואנטה.

"החזרה מבבל"- מספר כעמור על צ'רלי ויילס, בן 35 הולל שנגמל מהטיפה המרה לפני שנה וחצי ועתה בשנות ה-20 בפריז רוצה להחזיר את החזקה בביתו אונוריה. היא נערה צעירה, בסיפור שסופו
(לא ספוילר!) הוא משל איך שהקטינים הם האחראיים על ה'מבוגר האחראי'.
הסיפור שנכתב ב-1930 הוא (אולי?) אלגוריה לשנות ה-20 והנהנתניות של הדמויות המבלות את רוב הסיפור בין בתי-המלון,הקפה ו ה פאבים של צ'רלי בדמותו של פיצג'רלד לבין ביתם המריר של מריון ולינקולן. כנראה הבחירה ב'בבל' היא נסיון שיווקי למכור לאנשים מה שכבר לא יכלו להשיג יותר כמו אלכוהול וארוחה טובה.
האם הוא יקבל משמורת על אונוריה ביתו בת ה-17/8 לאחר שהלן סבלה ממחלת לב וניסתה לדפוק באמצע הלילה הקפוא, כשהיא רק בכותונת יחפה וחרפה את נפשה?

"מעולם לא היה משוכנע עד כמה באמת שתי האחיות חיבבו זו את זו"
(..) "הייתי שתיין רק שנה וחצי- (..) ועד ש-התמוטטתי"
"זה מספיק זמן"
"המחויבות שלי כולה כלפי הלן", היא אמרה. "אני מנסה לחשוב מה היא הייתה רוצה שאעשה.
האמת? מאז הלילה שבו עשית את הדבר הנורא ההוא, אתה לא ממש קיים מבחינתי.
איך אפשר אחרת, היא הייתה אחותי"
"כן. לפני מותה היא ביקשה ממני לדאוג לאונוריה. אם לא היית צריך להיות אז בבסנטוריום, היה יותר קל יותר".
(..) "דווקא חשבתי, מדי פעם, אבל הלן ואני היינו במצב רע. כשהסכמתי לאפוטרופסות שכבתי גמור בסנטוריום והבורסה רוקנה אותי. (..) וחשבתי שאם זה ייתן קצת שקט נפשי להלן, אסכים גם לזה".
(ע"מ 29-27).

בערב בלתי פוסק של התחשבנות, מטיחה מריון את דעתה על גיסה של אחותה המנוחה.
למרות שצ'רלי מחפש בית לו ולביתו אונוריה, פתאום מגיע מכתב מלורן- מישהי שרוקנה איתו את הבר בימים הטובים, והנה – היא תבוא לפגוש אותו במיוחד לנוסטלגיה במלונו הדל, הריץ' קרלטון.
אך מה- לורן ודנקן קוורלס רוצים את הכתובת של מריון ולינקולן!
אונוריה כבר לא צריכה את עזרתם של חבורת לא יוצלחים היושבים,שותים ומתקוטטים.

"שווה זכויות בפריז"- סיפור הנכתב ב-1948,ע"י ג'יימס בולווין, אודות כושי המוצא נחמה בפריז מאמריקה. הוא שוהה בעיר (כבר שנה) ובין 19 לדצמבר 1949, הסיפור מסתיים ב-27 לדצמבר. הסיפור הלא אוטוביוגרפי בעליל מספר על אמריקאי שחור עור המגיע לפריז, לוקח סדין מבית המלון כדי שינקו לו אותו וסופו כמו נהל מרזוק...

"בחדר עמדו שני צרפתים אשר הציגו את עצמם מיד כשוטרים;
(..) הוא ניגש אל מיטתי, והבזק נורא , ממש רגע לפני שהוריד את הכיסוי , הבנתי מה הוא מחפש.
הבטנו בסדין שעליו, כפי שקראתי אז לראשונה, רשום היה באותיות אדומות זוהרות שכמותן מימי לא ראיתי, שמו של המלון ממנו הוא נגנב.
הייתה זוו הפעם הראשונה שהמילה נגנב חדרה לתודעתי"
(..) יצאנו לרחוב (..) ואני שאלתי בצרפתית:
"אבל,זה רציני?"
כי חשבתי לעצמי, מדובר אחרי הכול רק בסדין, ואפילו לא סדין חדש.
"לא", ענה לי אחד מהם. "זה לא רציני".
"זה כלום", אמר השני.
(ע"מ 57-55).

בולדווין לא היה אהבל כדי להגיע למצב כזה. הגיבור האלמוני מיד ישלח, יחדיו עם עוד אמריקאי שהכיר מניו-יורק לכלא. שם יש נער שגנב סוודר ויהיה חצי שנה בכלא, זקן שגנב משהו קטן וישוחרר בסוף והגיבור היושב ומשחק עם גפרורים עם עמיתיו האסירים.

לא ברור מה הולך בצרפת? גל של מעצרים בעקבות עוד צעיר אידאליסט כמו בני-יורק של לפני שלוש שנים שנרצח ע"י שוטר. מאז כול צרפת על הרגליים!

לפחות בארץ הכול על מי מנוחות

הוצאת "נהר" מתמחה בלקיחת סיפורים אזוטרים במשקל נוצה ולתמחר אותם למרבה במחיר. פתרון מושלם לאנשים החתומים על תופס 101 (אני!), שיש להם פחות זמן פנוי לקרוא. את הספר "שלושה אמריקנים בפריז" לקח לי לקרוא 3 שעות.

עד ה-27 לדצמבר האסיר הכושי האומלל יחלום על העוף שאמא שלו הייתה מכינה לו ומקיץ לסוהר שמהיר אותו אל עבר ה'שחרור' הנכסף...

"החברה הצרפתייה שלי":

עוד סיפור בגוף ראשון על גברבר הכותב בעילום בגוף ראשון, כמו הסיפור הקודם וכותב כשלושת הכותבים האחרים את דמותו. רנדוף בורן היה דרדס גיבן שהעז לכתוב. אך מה – (לא ספוילר!) הקשר העמוק בין המספר לבין החברה הצרפתייה שלו נמחק במחי חמאה כאשר הקשר בין השתיים מגיע לסיומו.
הוא פוגש אותה לאחר שהיא מזמנת אותו באקראי מהסורבון.
היא תכננה לחיות 48 שנה עצל סבתא, לא קרה. אמא שלה קשוחה. היא מעדיפה לגדול המנזר. נזירות לא מרושעות, סתם אדוקות צדקניות. היא לא מהססת להיות סטודנטית, להאמין באלוהים, לשחרר את עצמה מינית, לשנוא כאוות נפשה סטודנטים, לצדד בסוציאליזם ולא לשלול אינדיווידואליזם.
הגברבר אומר לה שהוא אתאיסט ושהיא סותרת את עצמה. הוא מפגיש לה בחורה מתירנית 'אנגלו-סקסית' אמריקאית והם מברברות.
אחד מהם יצטרך לעזוב את פריז.

"שלושה אמריקנים בפריז" מומלץ למי שמעדיף קוֹרָאסוֹן ושמפניה מנוחיות ביתו, מאשר לפצח חלזונות ולקבל צרבת מרגלי צפרדעים בפריז הצוהלת.

כול מה שנשאר זה לפזז לחליל של lizzo

https://www.youtube.com/shorts/C55y6P7FVCU

» ביקורות נוספות של אושר
» ביקורות נוספות על שלושה אמריקנים בפריז