משהו לגמרי מוזר קרה לי בזמן שקראתי את הספר, שמעתי את קולו את גפן מדי פעם מקריא לי את הספר בקולו. קראתי בפרקי זמן ארוכים כי הספר הוא קצת מלנכולי ועם כל האירועים לאחרונה שהתרחשו בעולם החלטתי לקחתי ממנו מינונים קטנים. הרגשתי שאני שוקעת באיזה כורסא נינוחה וצוללת לעלילה הטעונה כל כך . וחשבתי האם החיים שלנו כאן לימדו אותנו לפתח עור של ציניות יהודית –ישראלית שלא כתובה בשום תנך. ולמה הכל כל כך טעון אתנו היהודים שאנחנו מתגלגלים לכל מני חורים בעולם כאילו אנחנו עדיין העם הנודד מציון שמעדיף את אמריקה המזייפת בעושרה ובכמות העניים שמתגלגלים על פתחה של הדמוקרטיה שם כאילו המשיח הגיע. סיר הבשר נוח להתחבא בו בלי שאף עין צופיה תזריק לו מנה של ציונות ותוכחה על כל שעל.

כזה הספר של הגאון יונתן גפן שציניות מטורפת צובעת בסוריאליסטיות של צייר את העולם שלו .
בספר למדתי על ההומלסים בניו יורק יותר מאשר אי פעם אראה הומלסים כל חיי, הבנתי גם שיש כדורים בצבעים שונים שעושים דברים מוזרים בגוף במיוחד עם אלכוהול במינונים שונים ובשמות שאני אף פעם לא אזכור. מדי פעם כבר חשבתי שג'וני ווקר הוא חבר שלי ותכף יצוץ לי מאיזה דף מתוך איזה הזיה של יקי מיטלמן צייר, אבא, גרוש פעמיים עם כמה ילדים שהם שלו בטייטל אבל זה נראה שהוא מאבד את הילדים שלו, הנשים שלו, הציורים שלו, והחיים שלו כי הוא חולה בנפש ולא היה אכפת לו להילחם על חייו . גם לא לגמור בתוך קרטון בכריסטמס עם הכלב טוטו ודורותי וכמובן שני בקבוקים לחמם את המצב רוח.

הספר נראה כאילו תורגם מאנגלית לעברית ושכזה העברית שם היא לא משהו שאפשר לקבל עליו פרס נובל. אבל היצירה הזו היא בהחלט פסיפס צבעוני וגאוני ממש כמו יצירת מופת של אמן.

כנראה שאדם שלא גדל להורים יוצאי שואה לעולם לא יבין את הדינמיקה בתוך משפחה שמטיפה להישרדות משחר ילדות והגיגים שמי שלא יהודי לא ממש יתחבר.
והיו די הרבה קטעים קורע לב של עצבות בהקשר שואה יהדות וישראליות.

."כששמואל מיטלמן עוד היה קצת מדבר לפעמים, הוא היה אומר ליקי הקטן: "ככה סבא שלך למות, כמו כלב משוגע. גרמנים היו לירות באנשים עומדים, וטראח נופלים לבור גדול. היו אנשים רק נופלים, לא מתים. עושים כאילו מתים. כמו אני, ואחרי גרמנים הולכים הם לברוח. אתה ילד גם כן ככה, תזכור טוב – אתה הולך ביער, בלילה, רואה נאצי או דוב, אתה לעמוד, אתה לא זז, אתה מתה ואחר כך לברוח."

ספר טוב,אמנם קצת כבד אך שווה לקרוא...

כמי שקרא את כל ספריו של יהונתן גפן (יש לי את כולם, למעט אולי כמה ספרי שירה) אני יכול לומר לכם באחריות שאי אפשר לקרוא את הספרים שלו מבלי לחוש הזדהות, רק שבניגוד אולי לסופרים אחרים עם יהונתן גפן ההזדהות צריכה להתחיל עוד לפני שמתחילים לקרוא בספרים שלו.

הספר הזה הוא אחד הספרים ההכי טובים שיהונתן גפן כתב ופירסם בשנים האחרונות. מי שקורא את הטור העיתונאי שלו שאחת לכמה זמן גם יוצא לאור בספרים שמביאים מבחר מהם, כשהאחרון היה "עלייתו ונפילתו של ה-Y" לא יופתע כלכך ממה שנכתב בספרים, אני מוצא שיש ביניהם לא פעם הקבלה גם אם יהונתן גפן לא מתכוון ברומאנים שלו לכתוב על חייו.

את הספר הנפלא הזה קראתי באחת החופשות שלי בארצות הברית, כשטסתי לבקר את אחי הגדול ואני לא אכביר במילים רק אומר שמוטב שיקראו בו כל אותם אלה שמפנטזים על אמריקה והמציאות בסופו של דבר מתרסקת להם בפנים, כי הספר הזה עוסק בעניין של לנסות לפתוח פרק חיים חדש במקום אחר ולמעשה השיעור שלא מעט לומדים אותו שהם לא ממש מצליחים להתנתק מעצמם. יהונתן גפן מפליא לתאר את זה וכמו הרבה ספרים אחרים שלו לצד הנאת הקריאה אנחנו למדים ממנו עוד שיעור בחיים. לצערי לא יצא לי להכיר אותו באופן אישי אבל אני לא פעם לוקח וקורא את הספרים שלו כמי שמוצא בו כמורה דרך ושותף למכאובים ותסכולים.

ספר מוזר ביותר.
כל הזמן יש לך הרגשה שהוא מספר על עצמו. אתה מרגיש תלוש בספר. והסוף מוזר ביותר, אתה נשא באוויר. כאילו דה?
לא כל כך משהו לא ממליצה.

בין הספרים הגרועים שקראתי (אם לא ה-!) בתור ילדה שגדלה על ה"כבש השישה עשר" שעד כה מעורר השראה הרבה יותר מספריו למבוגרים של גפן, הייתה לי ציפיה לציניות, להומור בנוסף לנטיות להרס עצמי שקיימות במובן כזה או אחר בספריו האחרים, אבל הספר הזה פשוט מדכא, ועוד קיבלתי אותו מתנה ליום ההולדת...

שתי מחשבות עלו בראשי כשקראתי את הספר הזה:
האחת,
מה היה עולה בגורלו ואם היה רואה אור, אילמלא היה מתנוסס עליו שמו של יוצר מוכר ומוכשר כמו יונתן גפן.
השניה, עלתה כמנגינה ושורה משיר:
"יונתן.. בוא הבייתה! קח רכבת קח אוירון וקח מתנה ענקית לעצמך.. בוא הבייתה"

הטיב לתאר את הספר בעיני, בן 23 מנתניה, כאן באתר.

יהונתן גפן חוזר ללחם ולחמאה שלו: אלכוהוליזם, הורים לוקים בנפשם, זוגיות לא מתפקדת, קצת צבא, קורטוב ילדות במושב וביקורת על הישראלי המצוי. רק שבמקרה הזה, הלחם יבש והחמאה חמוצה. גפן פשוט ממחזר את אותם הנושאים בהם הוא עוסק באובססיביות ראויה לציון כבר לפחות עשור. כל מי שקרא את ספריו הקודמים ואת טוריו בעיתונות כבר יודע בעל פה לאן הולך הספר. במקרה זה, מדובר ברומן רדוד ומשעמם, ספר שאפילו לא ראוי להגדרה "ספר טיסה" בהיותו מרדים ובנאלי להפליא. נפילה חזקה של גפן.

ספר מעולה, מרגש, נוגע ללב. יצירה מטלטלת של יהונתן גפן הגאון, אבל... עד כמה שהספר מדהים ומרגש ונוגע ו"הארד קור" חזק ועוצמתי - מגיע ציון גנאי להוצאת "כנרת זמורה ביתן דביר" וגם - מה לעשות - לעורך החתום על הספר, יגאל שוורץ. הספר, ובכן, איך לומר את זה בעדינות, פשוט מבזה את יהונתן גפן הגאון ואת יצירתו האדירה בכך שיש בו אינספור טעויות כתיב - כאילו שלהוצאת "כנרת זמורה ביתן דביר", מהגדולות והחשובות בארץ, אין תקציב למגיהה טובה שתבדוק את הספר לפני שהוא יוצא לאור. לעזאזל! הרי זהו ספר של גפן הענק, מהיוצרים הגדולים והייחודיים ביותר שלנו, אז לא מגיע לו מגיהה טובה שתעבור על הספר לפני שאני קונה אותו במיטב כספי? הטעויות אגב, הן כל כך מביכות שזה פשוט לא ייאמן. להלן מספר דוגמאות, סתם כי אני חייבת, מה שנקרא, לסבר את אוזניכם: עמוד 27, שורה רביעית מלמעלה: "השעה היה כמעט עשר בלילה" (במקום "השעה הייתה"), עמוד 68, שורה שמינית מלמעלה: "אם היא יכול לצלם אותו" (במקום "אם היא יכולה"), עמוד 103, שורה 13 מלמטה: "לא," אמר יקי אמר, "אני בריא." (במקום: "לא," אמר יקי, "אני בריא.") ובעמוד 108, שורה ראשונה - ומילה ראשונה - מלמעלה "בטרבייקה" (במקום "בטרייבקה". ואגב - בכל הספר חוזרת הטעות המרעישה הזאת, הפשוט לא תיאמן בעד כמה שהיא מביכה וכתבו - וערכו... - את שם השכונה הניו יורקית טרייבקה כ"טרבייקה", למרות שאין דבר כזה בכלל. אין מילה כזאת ואין שכונה כזאת. מה הבעיה לבדוק בגוגל איך מבטאים - וכותבים - את שם השכונה כמו שצריך? זה הרי לוקח בדיוק דקה). לסיכום: אני לא רוצה להיות ה"סופ נאצי" של עולם טעויות הכתיב וההגהה, אבל אם הספר היה יוצא באיזו הוצאה שולית, במימון המחבר, או הסופר לא היה ה-יהונתן גפן הכביר, לא הייתי כותבת על כך מילה. הייתי מבליגה. אבל "כנרת זמורה ביתן דביר", באמת, תתביישו לכם ככה להוציא לאור ספר כל כך מעולה של סופר כל כך חשוב ויצירתי... פשוט תתבישו לכם! (ובמעבר חד: העטיפה של הספר, עבודה של אלדד זיו הכל כך מוכשר, פשוט מעולה ומתאימה בול לתוכן הספר. בחירה מצוינת!)

יהונתן עובד פחות או יותר על אותו רעיון שהניע אותו לכתוב את כורסת השיש: האלכוהול, הבדידות והריחוק החברתי. בכורסת השיש הוא היה בלונדון - עכשיו בניו יורק. שם הוא סופר, פה הוא צייר ובכל מקרה הוא יהונתן.

לא מחדש הרבה לקוראים שלו אבל מפתח במהלך הקריאה מספר תקוות קטנות (שמתנפצות די מהר) לעתיד טוב יותר בשבילו...

עוד ספר מוצלח מבית היוצר של יונתן - לחובבי הכתיבה הגפנאית. תיאור מדויק אך מסיר שלווה של קורות העם הישראלי שגלה לאמריקה...