ביקורת ספרותית על תרמית האהבה הספרדית מאת אלנה אראמס
ספר טוב

---

הספר הזה ריסק אותי.
זה הדבר היחיד שאני מצליחה לנסח כרגע, אני פשוט מרוסקת, בקטע הכי טוב שיש.
ואני עדיין לא יודעת מה הדירוג שלי הולך להיות... אוף.

אני חושבת שבשביל ספרים כאלה אני קוראת רומן רומנטי.
הבעירה האיטית כאן הרגה אותי.
הכתיבה כאן כל כך ממוקדת בתחושות, ואנחנו ממש מרגישים מנקודת המבט של הדמות הראשית כאן, את המשיכה והבלבול, ואני חושבת שהתגעגעתי לסגנון הזה.
כי קראתי הרבה ספרים ששומרים על מרחק מסוים מהגיבורה, אבל כאן אין סיפור בשני קולות על שני אנשים שמתאהבים, אלא סיפור על אישה ממש עקשנית ועיוורת לאהבתו של גבר חדור מטרה ומושלם.
ואני מזדהה עם זה.
קצת עם החלק של להיות מחוזרת מבלי לדעת, אבל בעיקר עם החלק של עקשנית ועיוורת.
מודעות עצמית זה חשוב.

אז קטלינה צריכה דייט לחתונה של אחותה בספרד, ואין לה את מי לקחת.
אנחנו מתחילים את הסיפור ממש ברגע שבו ארון בלקפורד, בחור שהיא עובדת איתו ושונאת, מציע להיות זה שהולך איתה.

יש כאן הרבה טרופים שלא יצא לי לקרוא ממש לקרוא מהם הרבה: בעירה איטית, זוגיות מזויפת ומשונאים לאוהבים.
אני חושבת שלושתם בוצעו כאן היטב.
היו רגעים שהיו נראים לי טיפה מגוחכים, הם אומנם לא צרמו לי, אבל כן גרמו לי לחשוב על סוגים של קומדיה רומנטית, ואיך הסגנון הזה של קומדיה הרומנטית כאן אולי לא הכי אהוב עליי אבל עדיין פחות או יותר עובד לי.

המחשבות של לינה ממש מצחיקות לפעמים, כנראה בגלל הדרמטיות שלהן.
והספרדיות שכאן… אוך, אני מתה על זה.
אני מבינה קצת ספרדית אז לא היה לי קשה לשמוע את השפה כשהיא קיללה בספרדית וניהלה שיחות, מה גם שהיה תרגום בהערות.
זה היה ממש כיף, והמילה הספציפית שממשיכה לחזור בראשי שוב ושוב כרגע היא חוֹדֶר, joder.

קראתי הרבה רומנים שיכולתי לראות גברים נהנים מהם, אבל זה? - לא.
לא שזה בלתי אפשרי, אבל לא הייתי בונה על זה.

זאת רומנטיקה מהסוג החסר תקנה. אבסורדי. או במילה אחת, טלנובלה.
אני חושבת שאי אפשר להבין למה אני אוהבת לקרוא ספרים כאלה דרך ההסברים שלי.
צריך לראות את התגובה הפיזית שלי.

את הפעמים האלו שבדיוק סיימתי פרק ממש טוב ואני דופקת את הסימניה העבה שלי בין הדפים בפראות.
את הרגעים שבהם זה נהיה כל כך לוהט שאני מכסה את הפה שלי או מאבדת את עצמי באיזושהי גלקסיה.
את האנחות שמעידות על כך שאני נמסה מהדברים שארון אומר... שגורמים לי להתהפך על גבי ולצרוח אל התקרה באיפוק מיוסר.
אני חושבת שמספיק לראות אותי כותבת את הביקורת הזאת כדי לדעת שהיו רגעים שהלב הקטן שלי לא יכל להכיל, בהם הפכתי לשלולית צווחנית.

להיות אישה זה מרתק.

אומרים שאישה היא כמו האוקיינוס וגבר הוא כמו ההר שעליו האוקיינוס מתרסק.
אני חושבת שנשים שלא אוהבת את ייצוג הזה של נשיות וגבריות, ישנאו את הספר הזה, ובכללי, כנראה בכלל לא קוראות רומן רומנטי כי הן חושבת שהם כולם ספרי זימה מושחתים.
ואני לא יודעת, כרגע המילה מושחת נשמעת לי אלוהית.

וזה מזכיר לי סיפור שמישהי פירסמה בפייסבוק, על כך שהיא הייתה באיזשהו ממועדון בחו"ל ונכנסה חבורה של גברים נאים בליווי שומרי ראש וכולם פינו להם את הדרך, ואז אחד מהם פנה אליה והיא גילתה שהוא מהמאפיה.
ואז היא אמרה שבקצרה היא חוזרת לארץ איתו, ואחרות מגיבות לה לא להביא לכאן את המאפיה או: "אבל למה לי זה לא קורה?!"

זה כל כך מצחיק.
נשים שקוראות רומנים רומנטיים/אירוטיים פשוט מטורפות, וזה גורם לי להרגיש כל כך טוב.
אין שום דבר בעולם שמשתווה לתחושה הזאת של הזדהות עם השיגעונות של אחרים, ולראות שהם מטורפים ממך, פזיזים ממך, ושזה עדיין לא משנה דבר לאף אחד.
התחושה הזאת שכולם חיים באיזשהו סרט או טלנובלה, נורא כיפית עבורי.

כמובן שאין לי את הלב באמת להיות חלק מסיפורים כאלה.
אני די תרנגולת פחדנית שמעדיפה לחסוך מעצמה את כל הדרמה הרומנטית הזאת.
אבל זה מרגיש כל כך טוב.

ועכשיו אני נזכרת בהודעה שמישהו שלח אליי שבה הוא שאל אותי מה משפיע על ההחלטה שלי לצאת עם מישהו אחרי דייט ראשון.
וקודם כל, אף פעם לא הייתי בדייט ראשון בכוונת תחילה.
תמיד בטעות, כי אמרתי לעצמי שזה לא דייט, אבל הצד השני חשב אחרת על מה שאנחנו עושים.
אז... זאת בהחלט שאלה מורכבת עבורי.
אבל התשובה שלי פשוטה, הוא רק צריך לגרום לי להרגיש משהו ששווה את הסיכון הזה.
כי כמו קטלינה כאן, גם לי יש בעיות אמון ופחדים בנוגע לאהבה, אבל כשאני יודעת שזה אמיתי… כל השיט המבלבל הזה נעלם.
אבל כמובן שזה לא מה שאני אכתוב לו כתשובה.
כי זה נשמע טיפשי.
אולי כי אני אישה והוא גבר, ואני חושבת שגברים לא מבינים רגשות כאלה.
אני כנראה אנסח משהו אחר, יותר לוגי.

ואני מניחה שזאת אולי עוד בעיה, שכשאני מדברת עם גברים אני תמיד מעדנת את השפה שלי למשהו יותר הגיוני ומסוגר, כי אני פשוט מניחה שהם לא יכולים להבין את הבלאגן הרגשי שהוא אני.
ואולי אני צריכה להפסיק לעשות את זה.
בייחוד היום כשאני לגמרי מרגישה את עצמי יותר מבעבר.

אני כל כך מאושרת.
אנשים לא מבינים את זה.
למה את קוראת?
למה את כותבת?
למה את בלה בלה בלה?

BECAUSE IT MAKES ME FEEL GOOD.

סורי על ההגזמה.
אני בתקופה הרומנטית.
זה הקיץ, זו הספרדית שמזכירה לי את הטירוף שבאהבה, זה המזגן שמרגיע את עצביי, וזאת אני, אני הבעיה.
זה כל כך מבאס לשלוט בעצמי כל כך.
אולי לא הייתי צריכה לתת לאנשים שקראו לי כלבה משוגעת אנטיפתית מתנשאת, טו קיל מיי וייב.

זה מוזר איך שיש ימים, שבהם אתה רק רוצה לצרוח שאתה לא מבין, בתסכול ובכעס מטורף.
ויש ימים שבהם אתה רוצה לצעוק בדיוק את אותו הדבר, אבל בהנאה, ושמחה מטורפת על כך שזכית לחוות את כל זה.

אני לא יודעת אם זאת בכלל ביקורת.
אני צריכה לעצור, לחשוב בהיגיון, ולכתוב ביקורת אמיתית.

אבל אני פשוט כל כך מאושרת!!
למה להרוס לעצמי את זה?
אז מה אם לא הסברתי טוב, הרי הספר הזה ממש לא צריך את הדחיפה שלי.

יש בו את הספרדית, יש בו טרופים מעולים, יש בו את ארון עם המבנה של אל יווני וקטלינה שמענה אותו בהיותה עקשנית שלא מוכנה לקבל ממנו עזרה כי הוא נכנס לרשימה השחורה שלה, והכול מתואר לפרטי פרטים.
מהתחושות הכי קטנות, וזה איטי ומייסר - אבל מרגיש כל כך טוב.
אז לא אכפת לי אם הביקורת הזאת גרועה, כי היא נכתבה על ידי אדם מאושר.
אדם שמאושר רק בגלל ספר רומנטי, שהסיפור והמסרים בו דופקים לו על הלב וגורמים לו לשכוח את עצמו.

הסוף הרס אותי.
הדברים שנאמרו שם.
וואי.

אני חושבת שהספר הזה מושלם למי שרוצה להרגיש מה זה גבר שבטוח בך, מרוכז בך, מסור לך, ורוצה להיות השותף שלך לחיים.
זה שתמיד רוצה להיות שם, תמיד מחכה לך, תמיד מחפש אותך - גבר שעד כדי כך מאוהב באישה.
אני מתה על זה.
לא אכפת לי אם זה אפשרי, לא אכפת לי שזה משהו שכנראה לעולם לא יקרה לי, כי כשספר מצליח לשכנע אותי רגשית - זה סגור.

אזהרה: אני הולכת להגזים עם הציטוטים.
זה מה שקורה כשאני מרגישה שלא כתבתי ביקורת שמספיק מסבירה את הספר ואת הסיבה להנאה שלי ממנו.
אני פשוט רוצה להראות את כל מה שגרם לי להרגיש משהו.
_


"אף פעם לא הייתי אומלל, או לפחות עד שהבנתי שאולי אני גם לא לגמרי מאושר."
"ועכשיו? אתה לגמרי מאושר עכשיו, ארון?"
הליטופים הרכים של אצבעותיו על שלי נפסקו, והוא לא היסס כשענה, "לגמרי? עדיין לא. אבל אני עובד הכי קשה שאני יכול כדי להגיע לשם."
-
"אני לא שבורה, ארון," אמרתי לו בלחישה, אם כי אולי ניסיתי בעצם להרגיע את עצמי. "אני לא יכולה להיות."
"את לא שבורה," הוא אמר על העור שלי. מהדק את אחיזתו בי. מושך אותי קרוב יותר. "ואני יודע שגם אם משהו ישבור אותך – כי אלה החיים ואף אחד הוא לא בלתי פגיע – את עדיין תחברי בחזרה את החלקים ותישארי הדבר הזוהר ביותר שראיתי מימיי."
-
"המשפחה שלך אוהבת אותך, וזה משהו שאי אפשר להשיג בכוח. זה סוג האהבה שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. היא יכולה להיות מציפה ומעיקה, אבל זה רק מפני שהיא תמיד כנה. ולהיות חלק מזה, אפילו רק לכמה ימים, זה היה בשבילי... המון. יותר ממה שתדעי אי פעם."
-
ארון המשיך, "אני לא ממעיט בערך הפחדים שלך, מותק. אני נשבע שלא. אבל אנחנו לא יכולים לוותר עם הרמז הראשון לבעיה. אנחנו לא יכולים לתת לכל האחרים להיות חשובים יותר מאיתנו. לא בלי לתת לעצמנו סיכוי הוגן."
-
זה התחיל עם קול של קריין ברקע, ששאל משהו בנוסח, "מה הזמן הקצר ביותר שיש לו את הכוח לשנות את חייכם? שנה? יום? כמה דקות?"
התשובה לשאלה הזאת הייתה שכאשר אתה צעיר, שעה אחת יכולה לחולל שינוי. היא יכולה לשנות הכול.
ואני... מתנגדת לכך בכל ליבי.
אתם לא צריכים להיות צעירים כדי שחייכם ישתנו במהלך שעה אחת, דקות ספורות, או לא יותר מכמה שניות. החיים משתנים כל הזמן, במהירות מסחררת או באיטיות איומה, כשאתם מצפים לזה פחות מכול או אחרי זמן רב שעמלתם למען השינוי הזה.
החיים יכולים להתהפך על פיהם, אחורה וקדימה, מהפנים לחוץ, או שהם יכולים אפילו להפוך למשהו אחר לחלוטין.
וזה קורה בלי קשר לגיל, אבל מה שהכי חשוב, זה לא תלוי בזמן.
רגעים משני חיים מתפרשים משניות בודדות לעשורים שלמים.
זה חלק מהקסם של החיים. של לחיות.
-
הרגע משנה החיים שלי לעולם לא יוכל להימדד בזמן. זה לעולם לא יהיה רק עניין פשוט של סימון כמה עיגולים על ציר הזמן של החיים שלי, שאותם אזהה כטרנסצנדנטליים. זה היה הוא. ארון. הוא היה הרגע שלי. וכל עוד הוא יהיה שלי, חיי ישתנו באופן תמידי. אני אהיה מאותגרת, מטופחת, אהובה. איתו, אני אחיה.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על תרמית האהבה הספרדית