פרק 1


"אני אהיה הדייט שלך לחתונה."


מילים שמעולם — גם לא בחלומותיי הפרועים ביותר, והאמינו לי, יש לי דמיון מפותח — לא תיארתי לעצמי שאשמע בקול העמוק והעשיר הזה, שהגיע עכשיו לאוזניי.


בעודי מביטה מטה אל כוס הקפה שלי צמצמתי את עיניי וחיפשתי סימנים לחומרים רעילים שאולי צפים בו. זה יכול להסביר את מה שקרה. אבל, לא.


כלום. רק מה שנותר מהאמריקנו שלי.


"אני אעשה זאת, אם את צריכה מישהו עד כדי כך," הקול העמוק נשמע שוב.


כשעיניי נפערות, הרמתי את ראשי. פתחתי את פי ואז סגרתי אותו שוב בחוזקה.


"רוזי..." המילים יצאו מפי בלחישה, כאילו נגררו החוצה. "הוא באמת שם? את רואה אותו? או שמישהו הכניס משהו לקפה שלי בלי שהרגשתי?"


רוזי — חברתי הטובה ביותר והקולגה שלי באינטק — הנהנה באיטיות בראשה. התבוננתי בתלתליה הכהים שקיפצו עם התנועה, ובהבעת אי־האמון שפגמה מעט בתווי פניה הנעימים. היא הנמיכה את קולה. "לא. הוא בדיוק שם." ראשה הציץ במהירות אל מעבר לי, "היי. בוקר טוב!" אמרה בקול קורן לפני שהחזירה את תשומת ליבה אליי. "בדיוק מאחורייך."


בהיתי בחברתי בפה פעור במשך רגע ארוך. עמדנו בקצה המרוחק של המסדרון בקומה ה־11 של משרדי אינטק, החברה הניו יורקית לייעוץ הנדסי שבה עבדנו, בלב מנהטן, באזור סנטרל פארק. המשרדים שלנו היו קרובים יחסית זה לזה, כך שברגע שנכנסתי אל הבניין, הלכתי ישר למשרד שלה.


התוכנית שלי הייתה לתפוס את רוזי ולהתרסק איתה על הכורסאות מרופדות הצמר באזור ההמתנה, שבדרך כלל לא היו תפוסות בשעה כה מוקדמת של הבוקר. אבל לא הצלחנו להגיע עד שם. איכשהו, הטלתי את הפצצה לפני שבכלל התיישבנו. עד כדי כך הייתה המצוקה שלי זקוקה לתשומת ליבה המיידית של רוזי. ואז... אז הוא התגשם משום מקום.


"אני צריך לחזור על זה בפעם השלישית?" שאלתו שיגרה גל חדש של אי־אמון שעבר בגופי והקפיא את הדם בעורקיי.


הוא לא יעשה זאת. לא כי הוא לא יכול, אלא כי במה שהוא אמר לא היה שום היגיון, לעזאזל. לא בעולם שלנו. עולם שבו אנחנו –


"טוב, בסדר," הוא נאנח. "את יכולה לקחת אותי." הוא השתהה, משגר עוד מאותה תחושת דריכות קרה כקרח במורד גופי. "לחתונה של אחותך."


עמוד השדרה שלי התאבן. כתפיי התקשו.


אפילו הרגשתי את חולצת הסאטן שלי, ששוליה נתחבו לתוך מכנסי הבז', נמתחת עם התנועה הפתאומית.


אני יכולה לקחת אותו.


לחתונה של אחותי. בתור ה... דייט שלי?


מצמצתי, בעוד מילותיו מהדהדות בתוך ראשי.


ואז השתחרר משהו בתוכי. האבסורד שבמה שזה לא יהיה — תהיה אשר תהיה הבדיחה החולנית שהאיש הזה, שאני יודעת שאסור לבטוח בו, מנסה עליי עכשיו — גרם לנחרת בוז להתגלגל במעלה הגרון שלי אל שפתיי, ולצאת מתוכי במהירות ובקול רם, כאילו היה דחוף לה להסתלק.


מאחוריי נשמעה אנקה. "מה כל כך מצחיק?" עלה קולו, שנעשה קר יותר. "אני רציני לגמרי."


כבשתי פרץ נוסף של צחוק. לא האמנתי לו. אפילו לא לרגע. "הסיכוי שהוא," אמרתי לרוזי, "באמת רציני, הוא כמו הסיכוי שכריס אוונס יצוץ פתאום משום מקום ויכריז בפניי על אהבתו הנצחית." עשיתי הצגה שלמה כשאני מתבוננת שמאלה וימינה. "לא קיים. אז, רוזי, בדיוק אמרת משהו על... על מר פרנקל, נכון?"


לא היה שום מר פרנקל.


"לינה," רוזי דיברה כשעל פניה אותו חיוך מלאכותי, חושף שיניים, שנהגה לעטות כשלא רצתה לדבר בגסות. "הוא נראה רציני," אמרה באותו חיוך מפחיד. מבטה בחן את הגבר שעמד מאחוריי. "כן. אני חושבת שבהחלט ייתכן שהוא רציני."


"לא. זה לא ייתכן." טלטלתי את ראשי, מסרבת עדיין להסתובב לאחור ולהכיר באפשרות שיכול להיות שחברתי צודקת.


זה לא יכול להיות. אין שום סיכוי שארון בלקפורד, קולגה ומקור תמידי לסבל עבורי, ינסה בכלל להציע משהו כזה. אין. סיכוי.


אנחה קצרת־רוח נשמעה מאחוריי. "אנחנו מתחילים לחזור על עצמנו, קטלינה." הפסקה ארוכה. ואז יצאה מפיו עוד נשיפה קולנית, הפעם ארוכה הרבה יותר. אבל אני המשכתי לעמוד על שלי. לא הסתובבתי. "ההתעלמות שלך ממני לא תגרום לי להיעלם, את יודעת."


ידעתי. "אבל זה לא אומר שאני לא אמשיך לנסות," מלמלתי בקול נמוך.


רוזי נעצה בי מבט מתרה. ואז היא הציצה שוב מאחוריי, שומרת על אותו חיוך רחב. "אני מתנצלת, ארון. אנחנו לא מתעלמות ממך." חיוכה נעשה מאומץ יותר. "אנחנו... דנות במשהו."


"אבל אנחנו כן מתעלמות ממנו. את לא צריכה לחוס על רגשותיו. אין לו רגשות."


"תודה, רוזי," אמר ארון לחברתי, ומשהו מהקור הרגיל התנדף מקולו. לא שהוא יהיה נחמד למישהו. להיות נחמד זה לא משהו שארון הכיר. ידידותי — לא חשבתי שזה נמצא בכלל בטווח היכולות שלו. אבל הוא תמיד היה פחות... קודר בכל מה שקשור לרוזי. נימוס שהוא מעולם לא טרח לכלול בו גם אותי. "נראה לך שתוכלי להגיד לקטלינה להסתובב? אני אעריך את זה מאוד אם אדבר איתה פנים אל פנים, במקום אל העורף שלה." הטון שלו צנח שוב אל מתחת לאפס מעלות. "כמובן, אם זו לא אחת מהבדיחות האלה שלה, שאני אף פעם לא מבין, ועוד פחות מכך, חושב שהן מצחיקות."


חום טיפס במעלה גופי, והגיע אל פניי.


"בטח," נענתה רוזי. "נראה לי... נראה לי שאני יכולה לעשות את זה." מבטה קיפץ מאותה נקודה שמאחוריי אל פניי, כשגבותיה מתרוממות. "לינה, אז, אהממ, ארון היה רוצה שתסתובבי, אם זו לא אחת מהבדיחות האלה שלך ש —"


"תודה, רוזי. הבנתי," סיננתי מבין שיניי. הרגשתי שלחיי בוערות, ולא רציתי להתייצב מולו. זה אומר לתת לו לנצח במשחק שהוא משחק, יהיה אשר יהיה. וחוץ מזה, הרגע הוא אמר שאני לא מצחיקה. הוא. "אם את יכולה, תגידי בבקשה לארון שאני לא חושבת שמישהו יכול לצחוק מבדיחות, בטח כשאין לו חוש הומור. זה יהיה יפה מצידך. תודה."


רוזי גירדה בצד ראשה, מביטה בי בתחינה. נראה כאילו היא מבקשת ממני בעיניה, 'אל תכריחי אותי לעשות את זה'.


הרחבתי את עיניי לעומתה, מתעלמת מבקשתה ודוחקת בה להמשיך.


היא שחררה אנחה ואז הציצה שוב אל מעבר לי. "ארון," אמרה כשחיוכה המלאכותי מתרחב, "לינה חושבת ש —"


"שמעתי אותה, רוזי. תודה לך."


הייתי כל כך מכווננת אליו — אל מה שקורה — שהבחנתי בשינוי הקליל בטון, שסימן את המעבר אל הקול שבו הוא השתמש רק כשדיבר אליי. קול שהיה קר ויבש כתמיד, אבל עכשיו נוספה לו גם נימה של ריחוק ושל בוז. הקול שתכף יהפוך להזעפת פנים. אפילו לא הייתי צריכה להסתובב ולהביט בו כדי לדעת זאת. איכשהו זה תמיד נמצא שם בכל מה שקשור בי וב... דבר הזה שבינינו.


"אני די משוכנע שהמילים שלי מגיעות בלי בעיה אל קטלינה שעומדת כאן מתחתיי, אבל אם תוכלי להגיד לה שיש לי עבודה ושאני לא יכול להמשיך עוד הרבה זמן עם העניין הזה, אעריך זאת."


כאן מתחתיי? איש גבוה בצורה מטופשת.


הגובה שלי היה ממוצע. ממוצע עבור אישה ספרדייה, כמובן. ועדיין, ממוצע. מטר שישים ושתיים — כמעט מטר שישים ושלוש, תודה רבה לכם.


עיניה הירוקות של רוזי חזרו אליי. "אז, לארון יש עבודה, והוא יעריך זאת —"


"אם —" עצרתי את עצמי כששמעתי את המילה, שיצאה בטון גבוה וצייצני. כחכחתי את גרוני וניסיתי שוב. "אם הוא כל כך עסוק, אנא אמרי לו שיואיל בטובו לחסוך את זה ממני. הוא יכול לחזור אל המשרד שלו ולהמשיך את הלא משנה איזה עיסוקים ווֹרקוהוליים שהוא הפסיק, למרבה ההלם, כדי לדחוף את האף שלו לתוך משהו שלא נוגע לו."


ראיתי את פיה של חברתי נפער, אבל האיש שמאחוריי דיבר לפני שצליל כלשהו הצליח לצאת משפתיה, "אז, שמעת מה שאמרתי. את ההצעה שלי. טוב." הפסקה, שבמהלכה קיללתי בלחש. "אז מה התשובה שלך?"


פניה של רוזי נמלאו שוב תדהמה. מבטי נשאר נעוץ בשלה, ויכולתי לדמיין את החוּם הכהה שבעיניי הופך לאדום ככל שזעמי גבר.


התשובה שלי? מה, לעזאזל, הוא ניסה בכלל להשיג? האם הייתה זו דרך חדשה ויצירתית לשחק במוח שלי? בשפיות שלי?


"אין לי מושג על מה הוא מדבר. לא שמעתי כלום," שיקרתי. "את יכולה להגיד לו גם את זה."


רוזי הסיטה תלתל אל מאחורי אוזנה, עיניה מקפצות במהירות אל ארון ואז חוזרות אליי. "אני חושבת שהוא מדבר על הרגע שבו הוא הציע להיות הדייט שלך לחתונה של אחותך," הסבירה בקול רך. "את יודעת, בדיוק אחרי שאמרת לי שהדברים השתנו ושעכשיו את צריכה למצוא מישהו — מי שלא יהיה, נדמה לי שאמרת — שיטוס איתך לספרד ויבוא איתך לחתונה, כי אחרת תמותי מוות איטי וכואב ו —"


"אני חושבת שהבנתי," אמרתי במהירות, חשה שפניי בוערים שוב למחשבה שארון שמע את כל זה. "תודה, רוזי. את יכולה להפסיק עם הסיכום." או שאני אמות מוות איטי וכואב ממש עכשיו.


"אני חושב שהשתמשת במילה 'נואשת'," תרם ארון את חלקו.


זה גרם גם לאוזניי לבעור, כנראה שהן זהרו בערך בחמישה גוונים של אדום רדיואקטיבי. "אני לא," התנשפתי, "לא השתמשתי במילה הזאת."


"את סוג של כן השתמשת בה, מתוקה," אישרה חברתי הטובה ביותר — לא, חברתי הטובה ביותר לשעבר, החל מרגע זה.


בעיניים מצומצמות, התוויתי בשפתיי את המילים "מה את עושה, בוגדת?"


אבל שניהם צדקו.


"בסדר. אז אמרתי את זה. זה לא אומר שאני נואשת עד כדי כך."


"זה מה שאנשים חסרי ישע באמת יגידו. אבל, כל מה שעוזר לך לישון טוב יותר בלילה, קטלינה."


כשאני מקללת בלחש בפעם האלף ומשהו לאותו בוקר, עצמתי לרגע את עיניי. "זה לא עניינך, בלקפורד, אבל אני לא חסרת אונים, אוקיי? ואני ישנה מצוין בלילה. למעשה, מעולם לא ישנתי טוב יותר."


זה היה שקר נוסף בערימת השקרים שכבר ערמתי סביבי. בניגוד למה שהכחשתי זה עתה, הייתי באמת חסרת אונים ונואשת למצוא מישהו שיהיה הדייט שלי לחתונה הזאת. אבל זה לא אומר שאני –


"בטח."


באופן אירוני, מבין כל המילים המעצבנות שארון בלקפורד אמר אל העורף שלי באותו בוקר, המילה הבודדה הזו הייתה מה ששבר את ההתעקשות שלי להעמיד פנים שהוא לא משפיע עליי.


ה"בטח" הזה, שנשמע לגמרי מתנשא ומשועמם ומזלזל וכל כך ארון.


בטח.


הדם שלי בעבע.


זה היה כל כך אוטומטי, תגובה כל כך רפלקסיבית למילה הקצרה הזאת — שאם כל אחד אחר היה אומר אותה, לא הייתה לה שום משמעות — שאפילו לא הבנתי שהגוף שלי מסתובב לאחור, עד שהיה מאוחר מדי.


בגלל הגובה הלא הגיוני שלו, מה שקידם את פניי היה חזה רחב, מכוסה בחולצה לבנה מגוהצת ומכופתרת שגרמה לי כמעט להתגרד מרוב רצון ללפות את הבד באגרופיי ולקמט אותו בשתי ידיים — כי מי עובר את החיים בצעד יהיר שכזה, כל כך מצוחצח וללא רבב כל הזמן, לכל הרוחות? ארון בלקפורד — זה מי.


מבטי טיפס על פני כתפיים חזקות וצוואר מרשים, והגיע אל קו הלסת הישר שלו. שפתיו יצרו קו שטוח, כפי שידעתי שיהיה. עיניי המשיכו לטפס מעלה עד שהגיעו אל עיניו הכחולות — כחול שהזכיר לי את מעמקי האוקיינוס, שם הכול קר וקטלני — וגיליתי שהן נחות עליי.


אחת מגבותיו התרוממה. "בטח?" לחשתי.


"כן." הראש הזה, המכוסה בשיער שחור מבריק, הנהן פעם אחת, כשמבטו אינו עוזב את שלי. "אני לא רוצה להמשיך לבזבז זמן בוויכוח על משהו שאת עקשנית מכדי להודות בו, אז כן. בטח."


הגבר כחול העיניים והמרגיז הזה, שמן הסתם בילה יותר זמן בגיהוץ בגדיו מאשר באינטראקציות עם בני אנוש אחרים, לא יגרום לי לצאת מכליי כל כך מוקדם בבוקר.


שאפתי שאיפה ארוכה ועמוקה, כשאני נאבקת להשאיר את גופי בשליטה. הסטתי תלתל ערמוני אל מאחורי אוזני. "אם זה כזה בזבוז זמן, אני באמת לא יודעת מה אתה עדיין עושה כאן. אנא, אל תתעכב רק בגללי או בגלל רוזי."


צליל לא מזוהה בקע משפתיה של גברת בוגדת.


"לא הייתי נשאר," הודה ארון בקול מתון. "אבל עדיין לא ענית על השאלה שלי."


"זו לא הייתה שאלה," אמרתי, ולמילים היה טעם חמוץ על הלשון שלי. "מה שלא אמרת, זו לא הייתה שאלה. אבל זה לא משנה כי אני לא זקוקה לך, תודה רבה."


"בטח." הוא חזר, גורם לי להתחמם בעוד מעלה שתיים מרוב זעם, "למרות שאני חושב שאת כן זקוקה לי."


"אתה טועה."


הגבה ההיא התרוממה גבוה יותר. "ועדיין, זה נשמע כאילו את באמת כן זקוקה לי."


"אם ככה, כנראה שיש לך בעיות רציניות בשמיעה כי, שוב, לא שמעת נכון. אני לא צריכה אותך, ארון בלקפורד." בלעתי, מגרשת בכוח חלק מהיובש בגרוני. "אני יכולה לכתוב לך את זה. וגם לשלוח לך אימייל, אם זה יעזור."


הוא נראה אדיש, ונדמה שהוא חושב על כך לרגע. אבל ידעתי היטב שהוא לא יניח לזה לעבור כל כך בקלות. וברגע שהוא פתח שוב את פיו, הוא הוכיח שצדקתי. "לא אמרת שהחתונה היא בעוד חודש ושאין לך דייט?"


שפתיי נקפצו לפס צר. "אולי. אני לא זוכרת בדיוק." אמרתי את זה. מילה במילה.


"רוזי לא אמרה שאולי אם תשבי מאחורה ותנסי לא למשוך תשומת לב, אף אחד לא יבחין שבאת לבד?"


ראשה של חברתי צץ בשדה הראייה שלי. "אמרתי את זה. גם הצעתי שהיא תלבש צבע עמום ולא את השמלה האדומה המהממת ש —"


"רוזי," קטעתי אותה. "את לא ממש עוזרת."


עיניו של ארון לא מצמצו כלל כשהוא חזר להעלות זיכרונות. "ולא המשכת אחר כך והזכרת לרוזי שאת השושבינה הראשית המזורגגת — מילה שלך — ולכן כל העולם ואחותו — שוב, מילים שלך — יבחינו בך בכל מקרה?"


"היא אמרה את זה," שמעתי את גברת בוגדת מאשרת. ראשי הסתובב לכיוונה. "מה?" היא משכה בכתפיה, חותמת את גזר דין המוות שלה. "חומד, את אמרת את זה."


אני צריכה חברים חדשים. דחוף.


"היא אמרה את זה," הסכים איתה ארון, מושך את תשומת ליבי ואת מבטי בחזרה אליו. "ולא אמרת שהאקס שלך הוא השושבין ורק המחשבה על לעמוד בקרבתו, פנויה, עלובה ובודדה באופן פתטי — אלו, שוב, המילים שלך — גורמת לך לרצות לקרוע מעלייך את עורך במו ידייך?"


אמרתי. אמרתי את זה. אבל לא ידעתי שארון מקשיב. אחרת לעולם לא הייתי מודה בכך בקול רם.


אבל הוא היה שם, מתברר. ועכשיו הוא ידע. הוא שמע אותי מודה בכך בגלוי ועכשיו הוא הטיח את זה בפניי. וככל שאמרתי לעצמי שזה לא מזיז לי — שזה לא צריך להזיז לי — הכאב החד עדיין היה שם. זה גרם לי להרגיש עוד יותר עלובה, בודדה ופתטית.


בלעתי את הגוש שבגרוני והסטתי את עיניי, מניחה להן להיעצר איפשהו ליד פיקת הגרגרת שלו. לא רציתי לראות את מה שאולי היה בפניו. לעג. רחמים. לא היה לי אכפת. לא חשתי שום צורך לדעת שעוד בן אדם חושב עליי בצורה כזאת.


אם כי, הגרון שלו היה זה שזז. ידעתי זאת משום שזה החלק היחיד שעליו העזתי להסתכל.


"את כן נואשת."


נשפתי, כשהאוויר יוצא בחוזקה מבין שפתיי. הנהון אחד — זה כל מה שהענקתי לו. ואפילו לא הבנתי למה עשיתי זאת. זו לא הייתי אני. בדרך כלל השבתי מלחמה עד שהקזתי ראשונה את דמו. כי זה מה שעשינו. לא חסנו זה על רגשותיו של זה. זה לא היה חדש.


"אז קחי אותי. אני אהיה הדייט שלך לחתונה, קטלינה." מבטי נמשך באיטיות כלפי מעלה, כשאני נשטפת בתערובת מוזרה של זהירות ומבוכה. זה מספיק גרוע שהוא היה עד לכל זה, אבל שהוא ינסה איכשהו להשתמש בכך לתועלתו? כדי לנצח אותי?


אבל, אולי הוא לא מנסה להביס אותי. אולי היה איזשהו הסבר, איזו סיבה לכך שהוא עושה זאת. מציע את עצמו בתור הדייט שלי.


כשאני בוחנת את פניו, הרהרתי בכל הברירות והמניעים האפשריים, בלי להגיע לשום מסקנה הגיונית. לא מצאתי שום תשובה אפשרית שתעזור לי להבין למה או מה הוא ניסה להשיג.


שום דבר מלבד האמת. המציאות. ארון בלקפורד ואני לא היינו חברים. בקושי סבלנו זה את זה, התנהגנו בצורה זדונית, הצבענו זה על שגיאותיו של זה, ביקרנו את הדרכים השונות כל כך שבהן עבדנו, חשבנו וחיינו. הוקענו את ההבדלים בינינו. מתישהו בעברי נהגתי לזרוק חיצים על פוסטר עם הפנים שלו. ואני די בטוחה שהוא עשה את אותו הדבר, כי לא הייתי היחידה שדהרה בנתיב השנאה. זה היה כביש דו־סטרי. ולא זו בלבד, אלא שהוא היה זה שגרם מלכתחילה לסכסוך בינינו. לא אני התחלתי את האיבה הזו. אז, למה? למה הוא מעמיד פנים שהוא מציע לי עזרה, ולמה שאני אשחק לידיו בכך שבכלל אשקול את זה?


"אולי אני נואשת למצוא דייט, אבל אני לא נואשת עד כדי כך," חזרתי. "בדיוק כמו שאמרתי."


האנחה שלו נשמעה עייפה. חסרת סבלנות. מרגיזה. "אני אתן לך לחשוב על זה. את יודעת שאין לך שום ברירה אחרת."


"אין על מה לחשוב." חתכתי בידי את האוויר שבינינו. ואז חייכתי, בגרסה משלי לחיוך המלאכותי, חושף השיניים, של רוזי. "אני אקח שימפנזה לבושה בטוקסידו לפני שאקח אותך."


גבותיו התרוממו, ושעשוע קל התגנב אל תוך עיניו. "נו, באמת, שנינו יודעים שלא תעשי את זה. אומנם יש שימפנזים שיעמדו באתגר, אבל מי שיהיה שם זה האקס שלך. המשפחה שלך. אמרת שאת צריכה לעשות רושם, ואני אשיג בדיוק את המטרה הזו." הוא הטה את ראשו. "אני האפשרות הכי טובה שלך."


השמעתי נחירת בוז, כשאני מוחאת כף פעם אחת. קוץ כחול־עיניים ויהיר בתחת שלי. "אתה השום דבר הכי טוב שלי, בלקפורד. ויש לי הרבה אפשרויות אחרות," חלקתי עליו, מושכת בכתפי. "אני אמצא מישהו בטינדר. אולי אפרסם מודעה בניו יורק טיימס. אני יכולה למצוא מישהו."


"תוך כמה שבועות? מאוד לא סביר."


"לרוזי יש חברים. אני אקח אחד מהם."


זו הייתה התוכנית שלי מלכתחילה. זו הייתה הסיבה שתפסתי את רוזי כל כך מוקדם בבוקר. טעות של טירונית, הבנתי עכשיו. הייתי צריכה לחכות עד אחרי שעות העבודה ולקחת את רוזי למקום בטוח, נטול ארון, שבו נוכל לדבר. אבל אחרי שיחת הטלפון של אתמול עם מאמא... כן. דברים השתנו. המצב שלי השתנה, ללא ספק. הייתי זקוקה למישהו, והייתי חייבת לחזור ולהדגיש שכל אחד יהיה בסדר. כל אחד שהוא לא ארון, כמובן. רוזי נולדה וגדלה כאן בעיר. היא חייבת להכיר מישהו.


"נכון, רוזי? מישהו מהחברים שלך בטח פנוי."


הראש שלה צץ שוב. "אולי מרטי? הוא אוהב חתונות."


יריתי בה מבט מהיר. "מרטי הוא לא זה שהשתכר בחתונה של בת הדודה שלך, גנב את המיקרופון מהלהקה ושר את 'my heart will go on' של סלין דיון עד שאח שלך היה צריך לגרור אותו מהבמה?"


"זה הוא." היא נרתעה.


"כן, אז לא." לא יכולתי להרשות שזה יקרה בחתונה של אחותי. היא תעקור לו את הלב מהחזה ותגיש אותו בתור קינוח. "מה עם ראיין?"


"מאורס באושר."


אנחה בקעה משפתיי. "לא מפתיע. ראיין הוא מציאה אמיתית."


"אני יודעת. בגלל זה ניסיתי כל כך הרבה פעמים לשדך בין שניכם, אבל את —"


עצרתי אותה, כשאני מכחכחת בקול רם בגרוני. "לא דנו בסיבות לכך שאני רווקה." שלחתי מבט מהיר אל ארון. עיניו נחו עליי, מצומצמות. "מה עם... טרי?"


"עבר לגור בשיקגו."


"לעזאזל." טלטלתי את ראשי, עוצמת את עיניי לרגע.


זה היה חסר טעם. "אם כך, אשכור שחקן. אשלם לו שישחק את הדייט שלי."


"זה כנראה יקר," אמר ארון בקול חסר גוון. "ושחקנים לא בדיוק שורצים להם בכל מקום, מחכים שאנשים בודדים ישכרו את שירותיהם ויציגו אותם בתור בני הלוויה שלהם."


שיפדתי אותו במבט זועם. "אני אקח נער ליווי מקצועי."


שפתיו נסגרו באותו אורח הדוק, כמעט הרמטי, שהעיד על כך שהוא כועס מאוד. "את תעדיפי לקחת זונה ממין זכר לחתונה של אחותך, ולא אותי?"


"אמרתי, נער ליווי, בלקפורד, פור דיאוס1," מלמלתי, מביטה בגבותיו שהתכווצו ושיוו לו הבעה זועפת. "אני לא מחפשת שירותים מהסוג הזה. אני רק צריכה בן לוויה. זה כל מה שהם עושים. הם מלווים אותך לאירועים."


"זה לא מה שהם עושים, קטלינה." קולו היה עמוק וקר כקרח, עוטף אותי בביקורת הקפואה שלו.


"אף פעם לא ראית קומדיות רומנטיות?" הבטתי בפניו, שהפכו זועפות יותר. "אפילו לא את 'הדייט שלי לחתונה'?"


שום תשובה, רק אותו מבט קרחוני.


"אתה בכלל רואה סרטים? או שאתה רק... עובד?"


קיימת אפשרות שאפילו אין לו טלוויזיה.


ההבעה שלו לא השתנתה.


אלוהים, אין לי זמן בשביל זה. בשבילו.


"אתה יודע מה? זה לא חשוב. לא אכפת לי." הרמתי את ידיי באוויר ואז הצמדתי אותן זו אל זו. "תודה לך על... זה. מה שזה לא היה. מידע חשוב. אבל אני לא צריכה אותך."


"אני חושב שאת צריכה."


עפעפתי לעומתו. "אני חושבת שאתה מציק."


"קטלינה," הוא פתח, והאופן שבו הוא ביטא את השם שלי רק הגביר את כעסי. "את משלה את עצמך אם את חושבת שתוכלי למצוא מישהו בזמן כל כך קצר."


גם הפעם, ארון בלקפורד לא טעה.


כנראה שבאמת קצת השליתי את עצמי. והוא אפילו לא ידע על השקר. השקר שלי. לא שהוא ידע אי פעם. אבל זה לא שינה את העובדות. הייתי זקוקה למישהו, כל אחד, אבל לא הוא, לא ארון, שיטוס איתי לספרד לחתונה של איזבלה. מפני ש־א. הייתי אחותה של הכלה והשושבינה הראשית. ב. האקס שלי, דניאל, היה אחיו של החתן והשושבין שלו. ובדיוק אתמול הובא לידיעתי שהוא מאורס באושר. משהו שהמשפחה שלי הסתירה ממני. ג. אם לא סופרים את הדייטים המעטים והכושלים שיצאתי אליהם, אז טכנית, הייתי פנויה בערך שש שנים. מאז שעזבתי את ספרד ועברתי לארצות הברית, זמן קצר אחרי שמערכת היחסים האחת והיחידה שלי התפוצצה לי בפנים. משהו שכל אחד מבאי החתונה — כי לא היו סודות במשפחות כמו שלי, ועוד פחות מכך בעיירות קטנות כמו זו שבאתי ממנה — ידע וריחם עליי בגללו. ו־ד. היה גם השקר.


השקר.


אותו שקר שפחות או יותר סיפרתי לאימא שלי, וכתוצאה מכך לכל שבט מרטין, כי פרטיות וגבולות לא היו קיימים אצלנו. לעזאזל, בשעה זו השקר שלי כבר נמצא מן הסתם בעמוד המודעות של העיתון המקומי.


קטלינה מרטין, סוף־סוף, לא פנויה. משפחתה גאה להכריז שהיא תביא את החבר האמריקאי שלה לחתונה. כולם מוזמנים לבוא ולחזות באירוע הקסום ביותר של העשור.


מפני שזה מה שעשיתי. מייד אחרי שהבשורה על אירוסיו של דניאל נפלטה בטעות מפיה של אימי והגיעה לאוזניי דרך הרמקול של הטלפון שלי, אמרתי שגם אני אביא מישהו. לא, לא סתם מישהו. אמרתי — שיקרתי, רימיתי, הולכתי שולל — שאני מביאה את החבר שלי.


שטכנית, לא היה קיים. עדיין.


טוב, בסדר, או בכלל לא. כי ארון צדק. למצוא דייט בזמן כל כך קצר, זה היה קצת אופטימי. להאמין שאמצא מישהו שיעמיד פנים שהוא החבר המומצא שלי — זו כבר הייתה כנראה אשליה. אבל להודות בכך שארון הוא האפשרות היחידה שלי ולקבל את הצעתו? זה היה פשוט מטורף.


"אני רואה שזה מתחיל סוף־סוף לחלחל אלייך." מילותיו של ארון החזירו אותי אל ההווה, וגיליתי את עיניו הכחולות נעוצות בי. "אני אתן לך להתרגל לרעיון בזמנך החופשי. רק תודיעי לי כשזה יקרה."


שפתיי התהדקו. וכשהרגשתי שלחיי מתחילות שוב לבעור — כי כמה עלובה הייתי צריכה להיות בעיני ארון בלקפורד, שמעולם לא חיבב אותי אפילו טיפ טיפה, כדי שירחם עליי כל כך עד שיציע את עצמו בתור הדייט שלי? — שילבתי את זרועותיי על חזי והסטתי את מבטי מהעיניים הקפואות וחסרות הרגש שלו.


"אה, וקטלינה?"


"כן?" המילה יצאה חלושות מבין שפתיי. איכס, פתטי.


"נסי לא לאחר לפגישה שלנו בשעה עשר. זה כבר לא חינני."


מבטי נורה אליו, והנשיפה נתקעה בגרוני.


אידיוט.


באותו רגע ממש נשבעתי שיום אחד אני אמצא סולם מספיק גבוה, אטפס עליו, ואזרוק משהו כבד לתוך הפנים המעצבנות שלו.


שנה ושמונה חודשים. זה משך הזמן שסבלתי אותו. ספרתי את הזמן, והתעניתי.


ואז, אחרי ניד ראש ולא יותר, הוא הסתובב, ואני צפיתי בו כשהתרחק.


"טוב, זה היה..." קולה של רוזי גווע בלי שסיימה את המשפט.


"מעליב? מרתיח? ביזארי?" הצעתי, וכיסיתי את פניי בידיי.


"בלתי צפוי," היא חלקה עליי. "ומעניין."


הצצתי בה מבין אצבעותיי וראיתי את זוויות פיה נמשכות כלפי מעלה.


"החברות שלך בוטלה, רוזלין גרהאם."


היא צחקקה. "את יודעת שאת לא מתכוונת לזה."


לא התכוונתי לזה, היא לעולם לא תיפטר ממני.


"אז..." רוזי שילבה את זרועה בזרועי וצעדה איתי במורד המסדרון. "מה את עומדת לעשות?"


מפי נפלטה נשיפה מטלטלת, שלקחה איתה את כל האנרגיה שלי. "אני... אין לי שמץ של מושג."


אבל היה דבר אחד שידעתי בביטחון. אני לא אסכים להצעה של ארון בלקפורד. הוא לא האפשרות היחידה שלי, ובוודאי שהוא לא האפשרות הטובה ביותר שלי. לעזאזל, הוא לא השום דבר שלי. וברור שהוא לא הדייט שלי לחתונה של אחותי.


Por Dios — למען האל