"בל־אמי" (צרפתית: חבר חינני/נאה), מאת גי דה מופסאן, מגולל את סיפורו של בחור צעיר בשם ז'ורז' דירואה, חייל צרפתי בדימוס, שמאס משירותו עוד לפני שהספיקו לתפור לו דרגות, ושם פעמיו חזרה לצרפת מהמשלחת הצבאית באלג'יר. יחד עם זאת, למרות שהוא ויתר על קריירה צבאית, שאיפותיו לעשות חיל ולהתעשר לא פחתו בקרבו, וכל כן הביאו אותו לעיר האהבה עצמה, שם קיווה לעתיד מזהיר יותר מזה שכפר מולדתו היה מסוגל לספק. ואמנם, עד כה נשמע כמו בחירה נבונה, אילולא בעיה אחת: חסרה לו בגרות מלאה (כך תרגם זאת אביטל ענבר) או כישרון כזה או אחר שניתן למכור ביושר. "יושר" או "טוב לב", דרך אגב, הן גם לא מנות חלקו של דירואה, שמצפונות לא הפריע לו לגנוב מערביי אלג'יר במהלך שירותו הצבאי הקצר.

למעשה, בחברה בריאה יותר – ויש היגידו אוטופית – אנשים כאלו, חסרי השכלה וכישרון, היו נשארים בשולי הדרך, בתפקידים זוטרים או בכפרים, ועל אחת כמה וכמה אף אחד לא היה מעלה על דעתו לעשותם לאחד מעמודי התווך של החברה. ואמנם, כך גם היה מסתיים הסיפור הנ"ל. זאת, כאמור, בחברה בריאה יותר. ואילו במציאות, ז'ורז' דירואה, או הבארון די-רואה דה קאנטל כפי שייקרא בהמשך, שייך לזן ערמומי ופיקח שהחברה כה חלשה מולו, והעיקר: הטבע לא פסח עליו, והעניק לו יופי של אדם ישר. ומתברר כי מראית עין זו, או שמא בשילוב עם קצת מזל, היא כל מה שנחוץ בשביל למכור צואה בתור ממתקים, לתת אמינות לשקרים, וכן – לגרום לכך שאפילו שד יתקבל בכל מקום בתור בל־אמי. נו, ומכאן לאן? היישר אל הפסגה, כמובן.

וכמה בל־אמי יש בחברה שלנו, הגלובלית והישראלית? מג'רמי מיקס, עבריין שהפך לדוגמן מיליונר, ועד הפוליטיקאים חסרי הכישרון וההשכלה בכנסת שלנו?

בילדותי, בעוד אני שוכב לישון, אני לרוב חשבתי על מוות. רדפה אותי המחשבה שאני גדל, שיום אחד אפסיק להיות ילד קטן, שהמשפט: "אני בן שמונה עשרה" יחול גם עליי, ומשם רק זקנה ומוות. ויותר מכל פחדתי שאמא כבר מזמן חצתה את הקו הזה, שהיא הולכת למות לפניי ולהשאיר אותי יתום ובודד. בזמנו, בכיתי על רקע אותן מחשבות עד שנרדמתי. היום, אני בוהה מתוך ייאוש וזעזוע אל תוך החשכה.

אז, בזמנו, לקחתי מחסה בקרני השמש. הימים היו עסוקים ורציניים מדי בשביל שאוכל להתפנות לרגשנות. מאותה בחינה החיים היו אלגוריה יותר מאשר מציאות, ואילו בני־אדם – מקרים פרטיים, רעיונות זרים, לא בהכרח באותה קטגוריה אנושית־ממשית בה אני לכאורה יכול להימצא. אבל יום אחד הסתכלתי למטה. הסתכלתי וראיתי שאותם שבילים אלגוריים, סגנון רוברט פרוסט, אינם שבילים כלל. לא, המילה 'שבילים' רומזת על מידה של חופשיות, על בחירה, ואף על נקודת חיבור בה ניתן לנוח. אבל כאן אני ראיתי מכונה של ממש – מסוע, שרשרת הובלה. אני מבין שאני נע קדימה, מנסה להיאחז במשהו מוצדק. קודם זה היה אלוהים, אבל אז נודע לי שהוא נהרג. אחר כך זה היה המדע, אבל מאחוריו מצאתי אותה גופה. ולבסוף, מיואש מהכישלון, הסתכלתי אחורה וקדימה, וניסיתי לתפוס את ידה של החברה, של אמי, של חבריי. הסתכלתי עליהם, על השרשרת האינסופית, הומת האדם, והבנתי שנדפקתי. אבל נדפקתי בצורה כל כך אדישה, כל כך טבעית, שאין לי אפילו למי או עלמה להתלונן – זה קיום. ומה הלאה? בחילה ובדידות שסופה בחידלון.

אולם סארטר, בדומה לשאר האקזיסטנציאליסטים, מציע גלולה מרה נגד אותו ניהיליזם: הקיום קדם לתכלתי. בהתאם לכך, האדם אינו מחויב למסגרת כלשהי, אלא חופשי להתקיים בצורה אותנטית ומהקיום הזה לקרץ תכלית משלו. מדובר בגישה אבסורדית אם להתחשב בקיומו של המוות, אך רק היא טומנת בתוכה מעגן בחיים ותקווה למשמעות שתתעלה מעל לקיום. ובכן, זה הרופא וזה המרשם - אל הרופא הלכתי, אבל את הגלולה עדיין לא הצלחתי לבלוע. אולי זה עניין של מים, ואולי של בחילה.

הייתי סקפטי לגבי הספר; סקפטי משום שהוא עוסק בגזענות, וזה הרי נושא טעון פוליטית. ולא "סתם" פוליטיקה, אלא אותו סוג של פוליטיקה אשר גורם לאנשים לאהוב או לשנוא דבר מסוים רק משום שהצד אליו הם משתייכים אוהב או שונא אותו. במילים אחרות, חששתי שמא הספר זכה לפרסום בעיקר בגלל הנושא בו הוא עוסק, ולאו דווקא בגלל מיומנותה של הסופרת. אולם, לשמחתי חששותיי התנדפו לאור כתיבתה הנהדרת של הרפר לי. הפשטות החודרת בה דמותה הראשית, סקאוט, מצליחה לתאר את המתרחש סביבה, וזאת מבלי להטיל ספק בכך שמדובר בילדה קטנה, מנעה ממני ביומיים-שלושה האחרונים להניח את הספר למען הלימודים.

הרפר לי מעולם לא שכחה כיצד זה להיות ילד/ה, ותודות לתיאוריה מלאי החיים, היא מצליחה להחזיר את קוראיה לאותו גיל בו הציניות, ותכונות רעות אחרות אשר מופיעות עם הגיל, מאבדות את כוחן. ואני, בעודי שוב ילד, נתתי לאתיקוס להושיבני על ברכיו ולחנך אותי כאילו אכן חזרתי בשאלה בנוגע לכל בעיות החיים. למדתי אל אי־צדק, אכזריות, וטיפשות אנושית, אך עם זאת גם על מחילה, קבלת האחר, וידידותיות. ראיתי מה קל ליפול קורבן לשנאה עיוורת, אך נמלאתי תקווה נוכח קיומם של עמודי אור, כמו אתיקוס ומודי. בני־האדם, כפי שאנו למדים, מלאים בטוב וברע, אך אנו לרוב עיוורים לעבודה הזאת וזקוקים לערכי מוסר אשר מסוגלים להראות לנו מי אותם בני־אדם באמת, ואת הערכים הללו ניתן למצוא במשפחת פינץ'.

הספר מתאים לנערים ולמבוגרים כאחד – לראשונים בשביל ללמוד ערכים, ולאחרונים בשביל להעמיד ולהשוות אותם אל מול חייהם. אני, לכל הפחות, מצאתי את עצמי לא פעם מהרהר ביחסיי כלפי בני־אדם אחרים. כך, למשל, לפני כמה שנים הייתה לי שכנה אחת אשר גרה בקומה השנייה של הבניין הישן שלנו. היא נולדה עם פיגור שכלי, ובגלל שהיא מעולם לא טרחה ללכת לרופא שיניים, היא בלעה את רוב האלפבית העברי – דבר שלא מנע ממנה לשיר בקולי קולות בימי שישי, כך שכל השכונה שמעה והכירה אותה. היא הייתה אישה טיפשה וחסרת נימוסים, אבל אני, למרות החינוך הליברלי שקיבלתי בבית, התנהגתי אליה לפעמים בגסות שרק אנשים "חכמים" יכולים להעלות על דעתם: התעלמתי ממנה, לא פתחתי לה את הדלת, או שפשוט סגרתי אותה עוד לפני שהיא תסיים לדבר. ידעתי שזה לא נכון להתנהג כך, אבל הרשתי לעצמי בגלל שידעתי כי היא טיפשה מדי בשביל להבין שאני מזלזל בה ולהיעלב. הספר גרם לי להיזכר בה, ולהצטער שבכל זאת קצת נגעתי בזמין...

בכל אופן, סליחה אם הביקורת יצאה קצת מסורבלת. ניסיתי לדחוס כמה שיותר מחשבות לתוך ביקורת קצרה אחת.

סיימתי לקרוא את "מלחמה ושלום", ובזאת הסתיימו חובותיי בתור אדם רוסי. הוריי יכולים לקרוא לי "בן" מבלי להסמיק, ושמעתי שאפילו באוקראינה הסכימו להפסקת אש בעקבות המאורע המופלא הזה, בו ילד הופך לגבר, זחל הופך לפ... נו טוב, אני מניח שהבנתם.

אז בחזרה לעניין - מלחמה ושלום. הספר אכן גדול (תרתי משמע), בדיוק כפי שכל אותן רשימות אינטרנטיות מעידות. אבל, האם הוא הספר הטוב ביותר בכל הזמנים? לצערי לא. לא הייתי אומר שהתאכזבתי, אבל טולסטוי הוא פשוט לא הסופר הרוסי המועדף עליי. הכתיבה שלו נורא יפה, והוא יודע לנתח את הדמויות בצורה מעמיקה ונפלאה, אבל משום מה חסרה בו אותה רגישות שלדעתי מקבלת ביטוי רחב יותר ביצירותיו של דוסטויבסקי. אבל - ניחא. הרי בכל זאת מדובר בדעה סוביקטיבית.

העלילה עצמה מעניינת והספר מלא בדיונים פילוסופים על היסטוריה, רצון חופשי, כוח, וכו'. הפן הפילוסופי של הספר, הרעיוני, הוא החלק החשוב ביותר ביצירה, כך שאני לא ממצליץ לדלג על הדיונים גם אם הם משעממים (לדעתי הם לא). מלבד זאת, המלחמה - בניגוד לדעה הרווחת - לוקחת חלק יחסית קטן מהעלילה, וגם אז היא מתמקדת בעיקר בדמויות ולא בפרטיה הטכניים. כלומר, גם לאוהבי השלום שבינינו אין תירוץ בשביל שלא לקרוא את הספר הנהדר הזה.

ולבסוף, כמה מילים על התרגום:

קראתי את רוב הספר בעברית, אבל יצא לי גם להקשיב לחלקים נכבדים ממנו ברוסית (ספר קולי). התרגום של לאה גולדברג הוא פשוט נפלא. השפה עשירה וקולחת, וכלל לא מרגישים שהספר תורגם לפני יותר מ-70 שנה. מה שכן, במהדורה הזאת יש לא מעט טעויות דפוס, אבל זה לא סוף העולם. התלונה האמיתית והיחידה שלי בנוגע לתרגום הזה, היא שעד עכשיו אף אחד לא טרח להוסיף הערות שוליים כלליות עם מידע על דמויות היסטוריות, אירועים, ועל פריטים שאפילו גוגל מתקשה למצוא. אפילו רשימת דמויות אין. היו יכולים להשקיע קצת מאמץ בשביל יצירה כל כך חשובה... נו טוב, לפחות יש את ויקיפדיה.

אמ;לק: אכן ספר מצוין ששווה לקרוא.

רוברט גרייבס הוא לא ג'ון ויליאמס.

לא יכולתי להימנע מלהשוות בין "אני, קלאודיוס" ל-"אוגוסטוס" של ויליאמס. אחרי הכל, עלילתן של שתי היצירות מתמקדת באותה תקופה, שתיהן עקובות מדם, ואפילו הסגנון דומה באינטימיות שלו, לפחות מבחינה מסוימת – אוטוביוגרפיה לעומת מכתבים. למעשה, אני בכלל לא אופתע אם ויליאמס, שפרסם את ספרו כמעט 40 שנה אחרי גרייבס, הושפע מ"אני, קלאודיוס" במידה לא מבוטלת. אף על פי כן, ישנו דבר אחד שבכל זאת מבדיל בין שני הספרים: מיומנות.

הסיבה לכך, לדעתי, היא ש"אני, קלאודיוס" הוא ספר שאפתני מדי. הוא כולל בתוכו כל כך הרבה דמויות, אירועים, וסיפורים, עד שאתה מתחיל להרגיש כמו באותן חגיגות בלתי פוסקות אשר אירגן קליגולה. טוב, אולי אני קצת מגזים, אבל זה בכל זאת הוביל לתוצאה דומה של אדישות. כלומר, בשלב מסוים, כנראה אחרי הפעם השנייה בה חוסלו שלוש רבעים מהדמויות והוחלפו בדמויות חדשות, מותן כבר הפסיק לזעזע או להפתיע אותי. ולאן כל זה מוביל? לכך שהמומנטום נהרס. עם כל העליות והמורדות בתחילת הסיפור, עוצמתו הספיקה להיחלש לקראת אמצע הספר, ואילו בסופו הוא כבר נע בקו ישר.

וזה, בעצם, מה שמבדיל בינו לבין "אוגוסטוס". ג'ון ויליאמס מתמקד במספר מצומצם יותר של דמויות, ולכן גם אוגוסטוס עצמו מקבל יותר צומת לב (לעומת קלאודיוס), וזאת בעוד הוא שומר על המומנטום לאורך כל הסיפור, ומוביל את הקורא לסופו האירוני והטרגי של הסיפור. לעומת זאת, "אני, קלאודיוס" אמנם ספר מעניין, ובכל זאת נהניתי מהפן ההיסטורי שלו, אבל הוא משתרך כמה קילומטרים מאחורי "אוגוסטוס" בכל הקשור לעוצמה הרוחנית/ספרותית והרגשית שלו.

כתיבתו של הרוקי מורקמי היא קולחת וברורה, ומציעה "תרגום מערבי" לתרבות המזרחית של יפן. כלומר, הרוקי מורקמי לא מוותר על האלמנטים התרבותיים-יפנים ביצירותיו, ועם זאת הופך אותם לנגישים יותר עבור הקורא המערבי, אשר לא בהכרח מכיר את התרבות והחברה היפנית. ניתן להיווכח בכך במיוחד בספרו "קפקא על החוף", שדרכו נחשפתי למורקמי. יער נורווגי הוא הספר השני.

אולם, יש בעיה אחת אשר חוזרת חלילה בכל אחת מיצירותיו של מורקמי, והיא בעיית הסקס. אבל לא סקס נורמטיבי. משום מה, מורקמי אוהב להכניס פדופיליה, גילוי עריות, ואונס ליצירותיו, גם אם בכלל לא היה צורך בכך. ולמרות שהוא לא טוב בתיאור סצנות סקס, בכל זאת יש כאן מידה לא קטנה של רומנטיזציה.

"סלחתי" לו על כך בקפקא על החוף. הספר מעניין, למרות הכל. אבל סברתי שמדובר באקסצנטריות ספרותית ולא פנטזיות סוטות של גבר מבוגר, ולא תיארתי לעצמי שהוא דוחף סטיות אלו כמעט לכל אחד מספריו.

אם אתם מסוגלים לעצום עין על הסטיות, אני מניח שאתם תהנו מספריו. גם אם לא מהספר הספציפי הזה. הוא, לדעתי, די רדוד ומשעמם. אבל, באופן אישי, אני לא חושב שאחזור ליצירותיו בזמן הקרוב.