"אני אומר שבכל פעם שג'קסון לאמב מודאג שמבצע בסגנון מוסקבה־של־פעם מתנהל בחצר האחורית שלנו, הייתי מקדיש לזה תשומת לב" (עמוד 74).
כשנפטר לה־קארה, הערכתי כי לא במהרה יקום לו יורש, שיוכל כמותו לספר סיפור על אנשים "אפורים" המתמודדים עם מציאות מורכבת ודילמות מוסריות, ולרקום עלילה בלשית שאינה נופלת מאלו שתיארו כריסטי וקונן־דויל. התברר שטעיתי. הספר "אריות מתים" (הוצאת אריה ניר ומודן, 2022) שכתב הסופר הבריטי מיק הרון (איך לא? כדי שזה יהיה מותחן ריגול חכם באמת, כנראה שהמחבר צריך להיות בריטי) הוא השני ומוצלחת בסדרה שזכתה בפרסים רבים, והפכה לתוכנית טלוויזיה באפל טי־וי, בכיכובם של גארי אולדמן וקריסטין סקוט־תומאס.
כפי שתואר בספר הקודם, בית סלאו הוא בית בלונדון שמשמש כבסיסה של יחידה שאליה נשלחים סוכנים כושלים של שירותי הביון הבריטיים, שירות הביטחון (MI5) ושירות הביון החשאי (SIS), אשר פישלו בצורה מחפירה עד כדי כך שמצד אחד אינם יכולים עוד לפעול בתחום המבצעי, ומנגד מוטב לא לפטר אותם. סוג של גולאג או מושבת עונשין למרגלים. הסוכנים שהוגלו לבית סלאו מכונים סוסים, ובגלל שסלאו נשמע כמו שיבוש של המילה איטי באנגלית (Slow) הם מכונים "הסוסים האיטיים".
בין סוכני היחידה, שכל כולה טיפוסים מוזרים ישנם מומחה מחשבים וטכנולוגיה שנשמר לעצמו, סוכן השטח ה"מורעל" שנכשל דווקא בבחינת הסיום של קורס ההכשרה (והוא נכדו של המ"ז – המנוול הזקן – רב־מרגלים אגדי), העוזרת של מנהל שירות הביטחון שהתאבד בנסיבות מחשידות ועוד. בספר הזה ישנם שני מצטרפים חדשים. לאחד מהם, מרקוס לונגרידג', היתה עד לאחרונה קריירה מבטיחה, "כשהיה במבצעים: הוא השתתף בפשיטות, חשף תא טרור פעיל לפני שנה בערך" (עמוד 45). אבל כמו לכל חבריו לבית סלאו, גם הוא פישל מתישהו, גם אן לא ברור כיצד ומתי. לכולם יש מכנה משותף אחד – הם רוצים לחזור לשטח ולפעילות. רובם יעשו הכול בשביל זה.
על כל אלה מפקד ג'קסון לאמב, איש גס רוח, שמן ומגודל, שנראה שנהנה לבוז לאנשיו על כך שהוגלו ליחידה בפיקודו. איש אינו יודע מדוע הוא מונה למפקד היחידה, ואיזה פשלה בעברו הביאה אותו לשם. במבט ראשון קל לחשוב שלאמב הוא לא יוצלח כמו פקודיו, אך "לאמב עבד גם בשטח וגם מאחורי שולחן" (עמוד 128), ופעל במסווה בברלין בשלהי המלחמה הקרה. הוא ידע היטב באיזה מבין השניים מתעוררים בלי אוויר "לשמע כל כל רחש בחשיכה. אבל טרם יצא לו לפגוש חליפה שלא חשב שהוא סמוראי" (עמוד 129). מאחורי חזות הבטלן שטיפח לאמב בקפידה הסתיר את היותו איש מבצעים מן המעלה הראשונה. "לאמב היה מסוגל להתיש אותך בעצם זה שעמד מולך, ולא היית קולט שמדובר באיום עד שהיה הולך משם, ואז היית תוהה מי כיבה את האורות" (עמוד 31).
שגרת יומם האפורה והמשמימה של "הסוסים האיטיים" הופרה הפעם כאשר דיקי בואו, פעם סוכן זוטר של השירות החשאי בברלין, וכיום שתיין שאיבד את דרכו נמצא מת באוטובוס. בפלאפון הסלולרי שלו מופיעה הודעה שלא נשלחה ובה המילה "ציקדות". לאמב, שביקש להתחקות אחר נסיבות מותו משום שפעל בשעתו בברלין עם בואו, ידע מה פירוש המילה. "ציקדות" היה כינויה של רשת סוכנים רדומים שהפעיל בשעתו רב־המרגלים הסובייטי האגדי אלכסנדר פופוב. כה אגדי היה פופוב שאיש, כמעט, מעולם לא ראה אותו ושירותי הביון הבריטים היו בטוחים שלמעשה המודיעין הסובייטי המציא אותו. אבל אם פופוב מעולם לא היה קיים, כיצד הוא צץ עתה בלונדון ומדוע? כמו בספר הקודם גם הפעם נדרש לאמב לנווט את עצמו ואת אנשיו במבוך של אינטריגות ואינטרסים, בכדי להצליח להוציא את בית סלאו מנצח, ובעיקר למנוע מגורמים בעלי כוח לנצל אותו כשעיר לעזאזל.
קל לזהות במהלך הקריאה כי המחבר שאב השראה מלה־קארה. הדבר בא לידי ביטוי, קודם כל, בהסתכלות מציאותית, אכזרית וצינית של מקצוע הריגול. גם בסגנון ביקש הרון להידמות ללה־קארה. בספריו של האחרון כונו אנשי יחידת המבצעים של השירות "ציירי המדרכות" ואנשי יחידת המתנקשים כונו "ציידי הגולגולות". ב"סוסים איטיים" בחר המחבר לכנות אתו אנשי יחידת המעקבים בשם "הכלבים", ואת אנשי המבצעים המיוחדים "משיגנים". יתרה מכך, כמה מהדמויות הם פשוט "גזור הדבק" מעלילותיו של ג'ורג' סמיילי (קארלה וקוני זקס מישהו?). ועדיין הסיפור מותח וטוב. גם בספרו השני והמוצלח (שלא נפל לבור המוכר של המשך שאינו טוב כמו המקור) נראה שיתכן ונמצא יורש ללה־קארה. יורש היא אולי מילה חזקה מדי, אבל לפחות סופר שבספרי הריגול שלו נוכל להתנחם בהיעדרו של הגדול מכולם.
