יש לי קושי עם ספרות ישראלית מודרנית. כמעט תמיד יש את ההרגשה על איזה סופר מזדקן שיושב לו בדירה הקטנה שלו בחדר מעומעם, ומשרטט לו בקווי מתאר עלילה מדכאת על דמויות חסרות אופי. לפעמים צפה אצלו השתפכות נוסטלגית על העבר. וואו, איך היה אז מאושר כשסבא וסבתא רעו שם עזים בשלג בהרי הקרפטים! כמה חבל שהדור הפקקטה שלנו חושב רק על הייטק ואיך לעשות אקזיט, טפו.
הסיפור שלפנינו לא יוצא דופן. ואולי בכל זאת כן, אחרת למה אני בכלל כותב עליו.
רעיה טילינגר מספרת לנו סיפור נוסטלגי על חבורת ילדים שגדלה אי-אז אי-שם ביישוב קטן בצפון הארץ. העלילה מסופרת מתוך עיניה של ליאורה, אחת מבנות החבורה. ליאורה היא דמות פסיבית, לא מרשימה, שנגררת לרוב אחרי מהלך העניינים – כמו שסופר ישראלי אוהב.
הספר מוליך אותנו סביב קורותיה הנפתלות של אותה חבורה מתקופת הגן עד שיבה.
בציר הזמן הנפתל של העלילה הסופרת עוסקת באינספור נושאים: חרמות של ילדים, נוער מהפריפריה שמגיע לראשונה לעיר הגדולה, יחסי הורים-ילדים, שואה, הזדקנות ומה לא.
החלקים האלה פחות אהובים בעיני. הדמות הראשית פשוט לא הרשימה אותי מספיק מכדי שבאמת אקשיב לה, אאמין שיש לה משהו משמעותי לאמר בעניין.
אבל הלב של העלילה לטעמי הוא תמיד החבורה עצמה, הדינמיקה הפנימית בין חבריה והדינמיקה של החבורה מול העולם שבחוץ.
פה הסופרת מתעלה מעל עצמה ומסבירה בשפה קולחת ובהירה על המערכות המורכבות שיש לנו בתור בני אדם שהם חלק מקבוצה. הרעיון שאנחנו אינדוודואליסטים שחיים חיים בלתי-תלויים אחד בשני נראית מאוד מגוכחת כשאתה עוקב אחרי קורותיהם של ליאורה ושות'.
בתור עירוניסט הצמידות הזאת בין החברים מרגישה לי לחוצה למדי, כך גם הסופרת מתארת זאת, אבל יש בה משהו אמיתי.
וזו כנראה המסקנה שלי מהספר. כאשר הסופרת מתמקדת במה שהיא מכירה היטב קל להתחבר אליה, וזה איפשר לי להנות מהספר. כאשר היא פונה למחוזות רחוקים – גם אנחנו הולכים לאיבוד.
מספר הערות שוליים:
- פתיחת הסיפור יפה, הלשון בהירה וקולחת
- בתחילת הספר מוצגים בני החבורה אחד אחרי השני, והקורא מצפה שהם יהיו הדמויות המרכזיות של הספר, כאשר כל דמות תקבל את הזמן המגיע לה לפיתוח אישי. זה לא קורה. חלק מהדמויות מקבלות זמן מלא זמן מסך, וחלק קטעים בודדים. והמפתיע ביותר הוא שבאמצע העלילה נוספות לפתע דמויות חדשות שמקבלות המון זמן מסך, אפילו יותר מהמקוריות
- לקראת סוף העלילה הוסיפה המחברת סיפור פנטסטי (מלשון פנטסיה) שממש הקריצו אותו משום מקום. מיותר
- העלילה נסגרת יפה, ובזמן טוב בלי למרוח את הקורא

אם קרה לכם כי לקחתם ספר של סופר או סופרת לא מוכרים, כשרק הכריכה האחורית מבטיחה משהו עמום אבל מסקרן, גם ההתחלה מקשה על העניין, והנה מן העמוד העשירי והלאה אתם נכנסים למערבולת של אירועים שמכריחים אותכם לנקוט עמדה למי לתת את רגשותיכם, אתם צוללים בקריאה עד הסוף האלגנטי, לא מתחכם ונבון. הרי ספר זה שיעשה לכם זאת, לאלו שלא חוו זאת, אתם מוזמנים לקרוא ספר זה.
הסיפור מדבר על ילד ואמו שעלו מגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה לשכונה של ותיקים, והם חווים ניכור ואפילו איבה החל מגן הילדים וכלה בסביבתם. "הממסד השכונתי, חברי", המלוכד דוחה אותם.
הסיפור מתמקד בשישה ילדים ותיקים ו.."אדם", הילד השביעי. הדחייה אותו, מולידה טרגדיה של תגובות בעלות זיכרון ארוך מאוד, ממש כמו כמו טרגדיה יוונית.
לא אמשיך בפרישת העלילה כי אקח מכם את חווית הגילוי ועולם הרגשות שהספר מעלה.
יתרונותיו של הספר הן מספר עמודים מצומצם שמצליח להפתיע ולהשאיר מתח לכל אורכו, כמו הכתיבה הקולחת והשוטפת של רעיה טילינגר, הסופרת שמצליחה לחדור לנפשות הגיבורים ומציגה את גרעיני המשפחה ו..מה שאנחנו קראנו בעבר .. החבר'ה.
אותו גרעין של ילדי גן ממשיך את הקשרים לא רק במפגשים חברתיים, אלא גם בעזרה לנזקקים מביניהם, ואפילו עד כדי חדירה להחלטות של הפרט. זאת בשם "ערכים" שהקבוצה החליטה שהם חשובים. הדבר מזכיר קיבוצים בימיהם הרעים, (מבחינה זאת), ובמידה מסוימת תנועות נוער, ובמיוחד הסוציאליסטיות שבהן, אפשר לצרף חברות דתיות ובעיקר חרדיות לרשימה.
האמת, התופעה הזאת לא נעלמה , אלא קבלה עידון בימינו. אנחנו קוראים לזה "קשרים, מינגלינג, רשתות חברתיות ועוד ביטויים מכובסים כאלו, בהם פותרים בעיות בקריצה והבנה, כמו קבלת אהדה ועדיפות מודעת או תת מודעת לפי הצורך.
יש עוד הרבה אספקטים שהספר מעלה. אני מניח כי לקוראים אחרים היבטים אלו יעוררו הד חזק יותר.
בכל מקרה ספר שווה קריאה.