אני לא זוכרת מתי הייתי מרותקת ככה לספר עיון, כמו שהייתי מרותקת לספר הזה. ואם יש דבר שאני אוהבת זה שהספר שאני קוראת נמצא בי לא רק כשאני אוחזת אותו, אלא בכלל, במשך היום, כשפתאום הוא מבליח בי בסיטואציה כזו או אחרת.
דפנה ליבר, פסיכותרפיסטית, כתבה ספר מרתק על השפעת המֵמַד הדיגיטלי על עולם הטיפול, ואיך המֵמַד הזה פוגש אותו ומתקיים בו, ולצידו.
בכתיבה קולחת ומאוד מאוד נגישה מכניסה ליבר את הקורא אל עולם הדיגיטל, כשלצד סיפורים טיפוליים מהקליניקה, כשכולם סובבים סביב עניין הדיגיטל, מובאות גם תיאוריות טיפוליות, אבל יותר מהכל: הספר הזה מתאים לכל אחד ואחת מאיתנו, בלי קשר אם הוא מעולם הטיפול או לא. הנושא שלו הוא עלינו, על חיינו כאן ועכשיו בעידן הדיגיטלי.
כבר בתחילתו של הספר ליבר יוצרת שתי קבוצות: ילידים דיגיטליים =אלו שנולדו לתוך עידן הדיגיטל, והם שוחים בו כמו דג במים, וזו לא רק המעורבות האינטנסיבית ברשתות החברתיות דוגמת אינסטגרם וטיק טוק, זו כל צורת החשיבה שהיא שונה, ובכלל ההתנהלות. ומהגרים דיגיטליים =מי שנכנס לתוך עידן הדיגיטל באמצע החיים ונאלץ ללמוד את העניין ממש כמו שפה חדשה. ואי אפשר שלא ללמוד, אי אפשר שלא להתמצא, זו המציאות העכשווית. מהגר אמרנו? אכן. מהגר. מעולם חייו של מהגר לא היו קלים, גם לא מהגר דיגיטלי מסתבר. המונחים האלו ילוו את קריאת הספר עד סופו, וליבר מאירה הרבה פינות בהקשר הזה, שבמילים אחרות אפשר לקרוא לזה פער דורות דיגיטלי.
זהו עידן שבו הילדים הם אלו שמלמדים את ההורים, לעומת זמנים קדומים יותר בהם ההורים לימדו אותנו. כמו ההורה שמחזיק את ידו של ילדו כשזה עושה את צעדיו הראשונים, כך ילדינו אוחזים בידינו ומוליכים אותנו בתוך נבכי עולם הדיגיטל, ואנחנו אוחזים בהם, וסומכים עליהם.
הספר עוסק במושגים של זמן, מרחב, ציפייה. כל המושגים האלו כפי שהכרנו אותם, פושטים את צורתם ונוסחתם המוכרת, ומקבלים צורה שונה לגמרי. הזמן, בעידן הדיגיטלי, הוא מהיר, הוא מואץ, הכל מיידי, הכל רץ קדימה במהירות. ציפייה וסבלנות הן מילים שאיבדו ממשמעותן בהקשר הדיגיטלי, הן כאילו הצטמצמו, איבדו קצת מעוצמתן.
המושג זמן הולך וקטן אל מול ממד הדיגיטל.
כולנו בוכים על העידן הדיגיטלי המנוכר, והמהגרים הדיגיטליים הם אלו שימצאו בו יותר חסרונות מאשר יתרונות.
ואז הגיעה הקורונה, והעולם נסגר בפנינו. אבל מי הציל אותנו? הפתעה! המֵמַד הדיגיטלי. הוא זה שפתח לנו את העולם. אוקיי, עולם מסוג אחר. חדש.
אוקסימורון? לא ממש.
אומנם העולם הפיזי נמנע מאיתנו, אבל העולם נכנס אלינו הביתה בצורתו הדיגיטלית, ולמעשה איפשר לנו קשר ואיזושהי שגרה חדשה, אחרת. הזום פרח אז, והוא זה שהכניס לחיינו התנהלות אחרת, בה המרחבים והגבולות היטשטשו, ומאותה ספה בסלון אנשים עשו ישיבות עבודה, הילדים למדו שיעור עם המורה, כשבין לבין הריצו איזה סיבוב בטאקי.
וכחושבים על זה עכשיו, ממרחק של שלוש שנים, מבינים בעצם עד כמה העולם הדיגיטלי הקל עלינו את מגבלות המגפה.
ליבר כותבת על ראשית ימי האינטרנט לעומת היום. אי שם בימים הראשונים של האינטרנט, אנשים יכלו לגלוש ברשת באנונימיות יחסית, ויכלו לבחור מה לחשוף, אם בכלל. היום, החשיפה היא מקסימלית. כולם מתעדים את עצמם בכל רגע נתון, אם ע"י תיוג, או בהעלאת תמונות, או בחשיפת פרטים שאנו נדרשים לתת בהרשמה לאתרים ואפליקציות. הפרטיות שלנו הופקעה (כן, גם לנו יש יד בזה) וכולנו עלינו מרצון על הרכבת הדוהרת הזו, גם כשאנחנו יודעים שאין אפשרות לרדת ממנה.
בפרק האחרון והמסכם שואלת ליבר את הקורא: איזה משפט לקחתם מהקריאה? וואו, בדיוק בשבילי השאלה הזו. אני שכל כך אוהבת ציטוטים, ואוספת אותם כמו אבנים יקרות ערך, אז האמת היא שלקחתי כמה משפטים ממנו, ואסיים את הסקירה הזו (ורק שתדעו שקיצצתי ממנה המון, יכולתי להמשיך לכתוב עוד ועוד) עם המילים האלו שכל כך נכונות:
"אז בין הניתוק והניכור, הרשע והאימה הרוחשים ברשת, לצד הבריונות והרדידות, ישנו ברשת גם מרחב שבו יכולים להתרחש ניסים." (עמ' 12)
ומילה לגבי הכריכה:
כמה היא יפה, וכל כך חכמה! עומדת בניגוד מוחלט לשם הספר, הפער הזה בין התקופות מומחש בכריכה היפהפיה הזו, וגם שם הספר הכל כך גאוני שנושא אתו ערגה שבי הצליחה לגעת. ובכלל, שם של ספר שיש בסופו סימן שאלה הוא כמו הזמנה אישית ומיוחדת.
קראו את הספר הזה, הוא לא רק מרתק, הוא חכם ומעורר מחשבה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
