ביקורת ספרותית על הרומן של אבא עם ליז טיילור מאת יוסי זיו
ספר מעולה

---

בחודשים האחרונים חזרתי לעשות הליכות בוקר שאני כל כך אוהבת. יש לי כמה מסלולי הליכה, כשאחד האהובים עלי הוא שכונת ביצרון.

יש איזה קסם בשכונה הזו, כזה שאי אפשר להסביר. צריך להרגיש אותו. אני אוהבת להגיע למקומות שיש בהם אווירה, כזו שעוטפת אותך מכל עבר. יש בה ישן וחדש, מודרני ועתיק. היא מלאה ברחובות קטנים מלאי יופי. וההליכה ברחובות האלה מרגישה לי כמו הליכה בתוך מנהרת זמן. יש בביצרון את תחושת השכונה, את השְׁכֵנוּת, יש בה קהילתיות שכבר קשה למצוא היום בעידן המגדלים ועידן הדיגיטלי.

כשראיתי את הפרסום על הספר הזה משהו בי נדלק. הכל בספר הזה סיקרן אותי: שם הספר והכריכה (מצוינים! שניהם) המעוררים סקרנות בקורא. אבל הכי הכי: התוכן. ספר על שכונת ביצרון! שכונה מלאה בקסם אמרתי? אז זהו, גם הספר הזה מלא בו. כל כולו. מהדף הראשון ועד האחרון. יוסי זיו לכד את הקסם של השכונה, קסם של תקופה, והצליח להעביר לקורא את כל זה בכתיבה מלאה באהבה על כל הדמויות שעשו את השכונה. כי בסופו של דבר את הסיפור תמיד עושים האנשים. איפה שיש אנשים - תמיד יהיו סיפורים. הם גם חומר הגלם וגם התבלינים.

זיו הצליח להעלות על הכתב את כל גיבורי השכונה, הדמויות מלאות ועגולות, נבדלות אחת מרעותה, וביחד יוצרות פסיפס אנושי צבעוני ומלא אופי.
הסיפורים מתרחשים ומתפרשים על פני 30 שנים. בין שנות החמישים עד שנות השמונים.

למה קראו לרייזלה מוכרת העופות, גנבת ילדים?
איך הגיע הכלב מוקי אל בית הקברות בנחלת יצחק ?
מי הצליחה להניס את תוכי, העבריין המפחיד, מהשכונה?
למה אדון בוק אומר שהעולם עקום?

והסיפורים שיותר ריגשו אותי: אבא ואליזבת. מה לפקיד קופת חולים, איש מפלגת מפא"י, איש משפחה מביצרון ולליז טיילור? הסיפור הזה, הנושא את שם הספר, הוא לא רק יפה ומרגש, הוא גם צובט בלב כמו גם הסיפור המכתב, וטעות במספר, שמראה לנו שכל טעות יכולה לחרוץ גורלות ולשנות את חיינו.
אהבות ראשונות, תשוקת נעורים, ילדות נעורים והתבגרות, את כל אלו תמצאו בסיפורים, כל החומרים המרכיבים את החיים. יוסי זיו כתב את הסיפור של כולנו, סיפורו של דור שלם שגדל בתקופה מלאה בתום ותמימות. ואולי לא היה הרבה, אבל מצד שני הלב היה מלא להתפקע.

"את העוני לא הרגשנו כי לא הכרנו ילדים עשירים, ובכלל, ילדים יכולים להיות מאושרים בקלות. הדמיון סיפק לנו מה שהחיים החסירו." (עמ' 17)

אז היום בבוקר ברור שהרגליים לקחו אותי לביצרון. הלכתי בסמטאות השכונה המתעוררת לאיטה, מנסה לדמיין איפה היה דוכן הפלאפל של שרה מערבי, הקיוסק של צוקר שהיה מוכר גזוז פטל וגם כרטיסי פיס, והמכולת של איינהורן.
יופי!

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על הרומן של אבא עם ליז טיילור