ביקורת ספרותית על רשימת השופט - לייסי סטולץ #02 מאת ג'ון גרישם
ספר בסדר

---

תראו, אני לא יודעת איך להסביר למה רציתי לקרוא את הספר הזה.
אנחנו בטריטוריה חדשה כאן, זאת לא הסוגה שאני בדרך כלל נוטה אליה, אז אני לא יודעת איך לבקר את הספר הנ"ל כי בכנות - אין לי למה להשוות.
זה הג'ון גרישם הראשון שלי, ורק בסוף הספר הבנתי שהדמות שאנחנו עוקבים אחריה "לייסי סטולץ", כבר הופיעה בספר קודם שלו בשם "המתריעים".

אז בספר הזה אנחנו עוקבים אחרי לייסי סטולץ, שהתפקיד שלה זה להתמודד עם האשמות ותלונות נגד שופטים.
יום אחד מישהי מתקשרת למשרדה, טוענת שאחד השופטים הוא רוצח סדרתי ושאביה הוא אחד הקורבנות - ומשם הסיפור מתקדם בקצב די איטי.
אם אתם רוצים לדעת יותר, בשביל זה יש תקציר, אני באמת שונאת להסביר עלילות של ספרים.

יכול להיות שהייתי נהנית יותר מהספר הזה, אם הייתי קוראת את המתריעים, כי אולי משהו מהספר הקודם היה מוסיף לי לחוויה הזאת.
אבל בכל אופן, לא מתחרטת על זה, מה גם שזה ספר ספרייה אז לא שילמתי עליו מכספי.
אני בדרך כלל קונה את הספרים שלי, לכן זאת די תקופה מוזרה עבורי כשאני פתאום מגלה שאני דווקא כן יכולה לקרוא מהספרייה.
בעבר פשוט לא הצלחתי להתחבר לספרים שהייתי שואלת, הייתי לוקחת אותם איתי הביתה ופשוט לא קוראת אותם.
אבל עכשיו - פיצחתי את השיטה.
אני שואלת מהספרייה רק ספרים שאני יודעת שבאיזשהו שלב רציתי לקנות, אבל משום מה לא קניתי.
רציתי לקנות אותו חודש שעבר כשהרגשתי סוג של משיכה אליו, משום מה בסוף זה לא קרה בינינו, אבל שמחתי לגלות שיש אותו בספרייה.

סך הכל, החוויה הזאת הייתה די בסדר.
שוב, אני לא מנוסה עם ספרים כאלה, אז באמת אין למה להשוות.
אני מתלבטת בין 4 ל-3 כוכבים, יכול להיות שאם הייתי קונה אותו הייתי נוטה יותר ל-3, כי אני בדרך כלל נוטה לשפוט ביתר חומרה ספרים ששילמתי עליהם.
זאת נקודה למחשבה.
אז בכל אופן, אני חושבת שהוא אולי 3.5 כוכבים.

הכתיבה טובה ופשוטה, אבל הקצב איטי יחסית לספר מתח, והרגשתי שבא לי לעצור ולנוח בסופו של כל פרק - וזה למרות שהפרקים היו די קצרים.
הדבר היחיד שאני מצפה מ-"ג'ון גרישם מוכיח שוב שהוא רב-אמן בכתיבת מותחנים משפטיים"- זה שזה אשכרה יהיה מותח.
אבל לא ממש.
למעשה, הסוף היה די בינוני, ולא בקטע לא מספק כמו ש... הוא פשוט נגמר.
אתם מבינים למה אני מתכוונת?
הספר פשוט נגמר, מבלי להשאיר שום אפקט עליי.

אני חושבת שבתור מישהי שבדרך כלל לא קוראת מהז'אנר הזה, הצלחתי ליהנות מכל השיט החשאי הזה והמרדף אחר הרוצח סדרתי.
לייסי הייתה בקושי נוכחת בחצי השני של הספר, שבו הנקודת מבט עברה בעיקר בין הרוצח לבין האנשים שמנסים להתחקות אחריו.
הדמות הכי מעניינת חוץ מהרוצח, היא ג'רי, האישה שמתלוננת עליו ובעצם עוקבת אחריו באובססיביות כבר 20 שנה.
זה מוזר לקרוא ספר שהדמויות הן לא העיקר, אלא העלילה, וזה עוד יותר מוזר כשהעלילה לא הכי מותחת אלא פשוט - מעט מעניינת.
אבל אולי אני חושבת שהיא מעניינת כי אני בדרך כלל לא קוראת ספרים כאלה, יכול להיות שאנשים שרגילים לזה יחשבו שהספר דווקא די משעמם.

אני לא יודעת בסדר?
כמו שאמרתי, זאת טריטוריה חדשה עבורי.
נראה לי שאנשים עסוקים שיש להם רק מעט זמן ביום לקרוא יהנו ממנו, כי זה לגמרי ספר שאפשר לפרוס ולקרוא קצת בכל פעם במשך השבוע.
ואולי זאת הבעיה, כי כאילו, זה ספר מתח לא?
אני לא אמורה להתמכר אליו ולרצות לדעת מה עומד לקרות או משהו?
זה פשוט קצת מוזר לי שלא הרגשתי ככה.
אבל אולי הבעיה היא אני, אולי זה פשוט לא הז'אנר בשבילי.

לא יודעת, אני חושבת שהוא קצת הרגיש כמו סדרה משטרתית אפורה, עם פלטת צבעים קרה שהכל בה פשוט איטי ומשעמם.
אני יכולה להבין שיש אנשים שנהנים מכל החקירות האלה, החיפוש אחר ראיות, הרכבת הפרופיל של הרוצח שתמיד נמצא צעד אחד קדימה וכו'.
מי שאוהב אוהב, ואני בוודאי שלא שונאת, נראה לי שפשוט לא מצאתי בספר הספציפי הזה מספיק עניין ותוכן.
-

"היא קראה איפשהו שלפעמים אנחנו לומדים להעריץ, ואפילו לאהוב, את הדבר שאנחנו שונאים בצורה כה אובססיבית.
מושא השנאה עלול להפוך לחלק מחיינו עד שאנחנו מתרגלים להסתמך עליו, להזדקק לו.
עד שבסוף הוא מגדיר אותנו."

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על רשימת השופט - לייסי סטולץ #02