ביקורת ספרותית על מולדת התקווה - ההיסטוריה מעוררת ההשראה של ארצות הברית מאת וילפרד מ' מקליי
ספר מעולה

---

מולדת התקווה עוסק בהיסטוריה של ארה"ב. עולם חדש, מופלא? ממש כך.

ארה"ב, אם נרצה או לא, ושמא לא שמנו לב, לא ידענו ולא ספרנו, קיימת משהו כמו 500 שנה בלבד. קולומבוס וחבריו להיסטוריה קיוו להגיע להודו ובדרך נתקלו באמריקות השונות מצפון לדרום. בתחילה לא ידעו שטעו, אבל השאר היסטוריה ואכן, עולם חדש, מופלא! הניחו להשמנה, לאלימות ולחוליים השונים. העבדות עדיפה?

הבה ונצלול צלילה קלילה לספר (היסטוריה) מפורט, אבל די קל לחמש מאות שנים של היווצרות מדינה מטעות ניווט היסטורית. אם מסתכלים על אירופה של אותם זמנים, מציאה גדולה היא לא היתה, סכסוכי מדינות היו חזון נפרץ, קלקוליה רבים והיה צריך משהו רענן. כוס לאסי הודי, אולי? אולי לאסי לא נמצא, אבל מסיבת תה עשו גם עשו.

מי היו ה"אמריקנים" הראשונים? הרי אמריקה כלל לא היתה בתוכנית ההפלגה והיא בכלל נגזרת משמו של אמריגו וספוצ'י, הספן הנודע. כשהיבשת ההיא בכלל החלה לקלוט מתיישבים, היו אלה שביקשו עולם חדש ומופלא, להתרחק מעולם עני ומסוכסך באירופה. רבים היו בריטים, צרפתים, גרמנים, ספרדים. מאוחר יותר הצטרפו לחגיגה גם איטלקים ואירים, ואיך לא, יהודים. היום כולם רוצים להשתתף בחגיגה ומגיעים מכל מקום, גם נחסמים מכל מקום.

לא כמקשה אחת נולדה "אמריקה". בתחילה היו "מדינות" אחדות, כל אחת ואופייה. לאחר מכן נחלקו לאלה שבצפון (בעיקר צפון-מזרח) ואלה שבדרום, מה שכונו מדינות העבדות בדרום, ואלה שהתנגדו לעבדות בדרום, הצפון. לא קלה היתה דרכם להתאחד למה שהיום זה USA ואז מלחמות, שפיכות דמים ומעבר מכלכלה חקלאית לכזו מתועשת יותר ופחות תלויית עבדים.

הספר הזה מסכם מדינה שהיוותה עולם חדש במובן הזה שהיא חתרה להיות נאורה יותר, פחות דתית, חדשנית, מבוססת חוקה נוקשה ומחייבת. וכדי להמשיך לסכם ספר מורכב זה, אציין בעיקר דברים בולטים וחשובים, למשל, שעד סוף המאה ה-19, סך כל הקילומטרים הסלולים לרכבות למיניהן בארה”ב (לא תמיד היתה הסכמה בתקנים בין חברות הרכבות למיניהן) היו בכמות גבוהה בהרבה מסך כל הקילומטרז' באירופה כולה, כולל רוסיה.

במאה ה-19 לא היתה לארה"ב מדיניות חוץ של ממש. קולוניאליסטית היא לבטח לא רצתה להיות. אט אט נוצרה מעין מדיניות חוץ, שהתבססה במיוחד על כלכלתה המתפתחת במהירות והצורך בשווקים ובחומרי גלם. בגלל היותה מוקפת בשני אוקיינוסים ואי היותה מאויימת מחד גיסא, הצורך במדיניות חוץ ושינוע חומרי גלם וסחורות, הצריך פיתוח הגנה ימית כלשהי מאידך גיסא.

אבל אז מגיעה המאה ועשרים, עשרים השנים הראשונות הן שנות שגשוג ותעשיה מתפתחת דוגמת המפעלים המשגשגים של הנרי פורד, בהם הונהג לראשונה הסרט הנע להרכבת מכוניות. עשרים השנים האלה נגמרו בחוסר רצון של אמריקה להתערב במלחמה הגדולה באירופה. בדלנות קראו לזה, גם אם זה לא ממש מדויק. הקש ששבר את גב הגמל היה איום ואף ביצוע של גרמניה בתקיפת כל כלי שיט שישוט באזורי מלחמה. האמריקאים שטו, לא בעניין התערבות במלחמה, נפגעו ונאלצו להתערב. ההתערבות, בעיניים היסטוריות, לא היתה ממש התערבות, יותר סיוע מורלי. מה שכן, הפגיעה מהמלחמה היתה לא קלה, הדם שנשפך גרם לצרות רבות, כמקובל, לשבים הביתה.

ארה"ב נכנסת לעידן של שגשוג, שנגמר במפלה הנוראית של נפילת הבורסה המהדהדת ב-1929. שנים לוקח לתקן מפלה זו, שיטות כאלה ואחרות מופעלות בהצלחה חלקית. אם תיקון זה בכלכלה לא מצליח, בחלק אחר של העולם, ב-1933, היטלר לוקח את המושכות בגרמניה הפגועה בעצמה כלכלית בגלל הסכמי ורסאי, איטליה נכנסת לעידן מבולבל, יפן הופכת למעצמה המאיימת על סין ובעצמה מחפשת שווקים חדשים. וארה"ב, נחשו מה? בבדלנות ובחוסר חיבה לחבר הלאומים (האו"ם של היום), שידרוש ממנה מעורבות במקום בו היא לא רוצה להתערב. כמו שהגרמנים גרמו להם להתערב במלחמה הגדולה ההיא, היפנים יעשו את העבודה עכשיו עם פרל הרבור. ואכן, לא נותרה ברירה וארה"ב נכנסה למלחמת אין ברירה מבחינתה. איך יצאה ממנה? בתחילה בשן ועין, אבל בהמשך, עם סיום המלחמה, עם 15% אחוז גידול כלכלי כל שנה ועד 1960 גידול של 30% באוכלוסיה, בבייבי בום הנודע. תקופה מהוללת של ממש.

ומה עם מדיניות החוץ דאז? ארה"ב הכירה ברוסיה הסובייטית רק ב-1933, בוועידת יאלטה ב-1945 חולקה אירופה שלאחר המלחמה, ארה"ב מיהרה לצאת מאירופה, הרוסים מיהרו לתפוס את החלל שנותר. ב-1945 זיהה צ'רצ'יל את חומת הברזל שקמה ותחמה את המרחב הסובייטי סביב כמה ממדינות מזרח אירופה. אהבה גדולה מעולם לא שררה בין שתי המעצמות.

והבדלנות מהעבר? זו נעלמה כמובן, אך אט אט תופס את מקומה התפקיד החדש: השוטר של העולם. הגוש הסובייטי המתעצם שב לאיים וארה"ב מסתבכת בקוריאה ואחר כך בוייטנאם.

ב-1960 נבחר לנשיאות צעיר (יחסית) בשם קנדי, שאחד מצעדיו הראשונים זה ליצור מעין מריטוקרטיה – שלטון המסוגלים והמוכשרים. את הטובים מינה למיטב המשרות. ברקע אוימו האמריקאים מיכולותיה של ברית המועצות בחלל ואז, בהתאם למינוי הטובים והמסוגלים, הבטיח לעולם שעד סוף העשור יצעד אדם על הירח. הבטחה שהוציאה שריקת התפעלות מפי השומעים. יודעים איך זה נגמר, נכון? בסגנון האמריקאי המקובל – כדור במצח.

עשור עובר, האדם מגיע לירח, וודסטוק מאחור ומקדימה ניקסון. הכלכלה מתחילה להתערער למרות הצלחות מרשימות של ניקסון עם הסינים ולאחר מכן עם הרוסים. מפאת בעיות הכלכלה בזמנו של ניקסון נותק הקשר בין הדולר לזהב. מה התקבל? Fiat currency. פיאט? FIAT??? אם לא די בכך, מושג חדש נולד – הסטגפלציה. ולבסוף, למרות ההישגים, באה הנפילה עם פרשת ווטרגייט, לאחר כמה שנים עולה חומייני לשלטון בימי קרטר והשגרירות האמריקנית נתפסת. הרוסים פולשים לאפגניסטן והכל נראה מבחינה אמריקנית כביש מזל.

האם זה כבר לא עולם חדש, מופלא?

שנות השמונים של המאה ועשרים ייזכרו לרעה כימי קרטר ולאחר מכן לטובה בזכות הצמד רייגן-בוש. השיפור בממדים הכלכליים היה מרשים, אם כי נותר חוב ממשלתי מעיק. כן נפלא או לא נפלא, העולם החדש?

זמנו של בוש האב מגיע ואתו זמנים חדשים מופלאים. במלחמה הקרה נוצרת הבנה בין ברית המועצות לארה”ב, חומת ברלין מנותצת, ברית המועצות מתפרקת. ואז רכבת הרים עם עליות וירידות: בזמנו של בוש הבן כווית נכבשת וארה"ב מסתבכת, קלינטון מגיע כהבטחה של קנדי חדש ובלונדיני. הצלחה לא מזהירה. אחר כך מגיע אובמה כהבטחה ומתגלה ככישלון מסוים, רק כהכנת העם לטראמפ הבוטה. עולם מופלא?

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על מולדת התקווה - ההיסטוריה מעוררת ההשראה של ארצות הברית