ראשית, למה נקרא הספר "הר הקסמים"? יש אנשים שמשתעממים מקסמים, יש שמפחדים מהם ויש שמתמסרים להם. בנובלה שלו "מריו והקוסם", הציג תומאס מאן קוסם מעוות-גוף שמסמל בצורתו הגופנית את העיוות שבקסם, את הנוכלות של הקוסם ואת השפלת הקהל שלו. שם היתה זו מטפורה לפשיזם העולה באיטליה, כאן הקסם ההיפנוטי שמפיל ההר על חלק מהמבקרים בו מתייחס למצבה של אירופה טרום המלחמה הגדולה. אם בספרו "העולם של אתמול" 'שר' סטפן צוויג שיר הלל (או נכון יותר, תפילת אשכבה) לאירופה כפי שהיתה עד למלחמה ההיא, הרי שתומאס מאן מותח בספרו זה ביקורת על הדקדנס שהיא שקעה בו ומציג את המלחמה כבלתי נמנעת.

הנס קסטורפ, מהנדס אוניות בן עשרים וארבע מהמבורג שסיים זה עתה את לימודיו ועומד בפני תקופת התמחות, עולה מ'השפלה' לעיירה השוויצית דבוס לבקר את בן דודו שחלה בשחפת ואושפז בבית המרפא הבינלאומי "ברגהוף". הביקור המתוכנן שאמור היה להמשך שלושה שבועות, התארך לשהות של שבע שנים שבסופן 'נופל' קסטורפ חזרה אל המציאות עם פרוץ המלחמה הגדולה.

בתחילת הביקור אצל בן דודו, עובר הנס קסטורפ בדיקה אצל הרופא הראשי של בית המרפא, שמגלה בריאותיו צל חשוד שמפוענח כ(ספק) נקודה לחה קטנה. בעקבות הממצא, ממליץ לו הרופא הראשי להישאר בבית המרפא למשך חצי שנה, אך תקופה זו מתארכת ומתארכת עד שכבר לא נקצב לו זמן שחרור כלל. הנקודה הלחה הזאת היא סמל לבעיה נסתרת באישיותו של קסטורפ, בעיה אליה הוא מתוודע חלקית במהלך הרומן ואשר עומדת בבסיס נפילתו בקסמו של ההר והתרחקותו המנטלית מחיי המעשה - ההתאהבות בחולי או משאלת מוות, שהופכות אותו לנרפה ומנוונות אותו.

הנס קסטורפ, שמכונה ע"י הגברת שושה הקרגיזית, "בורגני יפה עם נקודה לחה קטנה", ועל-ידי סטמבריני החונך הרוחני על דעת עצמו, כ"ילדם הבעייתי של החיים", מייצג את הבורגני הארופי הממוצע: לא טיפש, לא חכם, לא משכיל ולא בור, טיפוס פלגמטי ונמנע שמעדיף לשקוע אל תוך הפילוסופיה של הקיום האנושי במקום לחיות את החיים עצמם.

ניגשתי אל קריאת הספר בחגיגיות. קראתי אותו פעמיים בתרגום הישן של מורדכי אבי-שאול, וציפיתי בהתרגשות לרגע המתאים לעלות פעם שלישית להר בעזרתו האדיבה של התרגום החדש. הרגע הזה הגיע בדמות חופשת הבראה (מה יכול להיות מתאים מזה?!) בעקבות ניתוח קטן שעברתי. מבחינת לוח זמנים, קרה לי מקרה הפוך למקרה הנס קסטורפ - התכוננתי לבילוי הררי של חודשיים כשבפועל סיימתי לקרוא את הספר בתוך פחות משבועיים. ערב ערב שכבתי על 'כיסא המרגוע' שלי בסלון כשדלת הכניסה פתוחה (כדי שיהיה קצת קריר), התכסתי בשמיכה דקה (למרבה הצער, לא מצמר גמלים) ושקעתי בעלילה, בדמויות הרבות והמגוונות, בוויכוחים הפילוסופיים הארוכים והמורכבים להבנה, בעונות השנה המבולבלות ובשלג.

שפת התרגום של ליברמן קריאה וקולחת, אף על פי שהיא בחרה פה ושם בביטויים שנשמעו לי יותר מדי עכשוויים וצרמו לאוזניי. אני תולה את הקריאה המהירה והרצופה שלי בספר בתרגום הזה ובשפע הזמן הפנוי שזכיתי בו, כשאני נהנית מכל רגע ומתקשה להניח את הספר מידי.

אני התמסרתי בכל מאודי ל"הר הקסמים", ואני לא בטוחה כלל אם אני צריכה לשמוח על כך או להתמלא דאגה. הנס קסטורפ הוא לא דמות שהייתי רוצה להזדהות איתה, אבל אני חוששת שגם אני במקומו הייתי בסכנת הקסמות. כמו קוראים רבים שנוטשים את הספר באמצע, יש דמויות לא מועטות שבורחות מ"ברגהוף", מי - משעמום, מי - מבהלה. ייתכן שנהניתי יותר מדי מהשהייה על ההר, והנפילה מגן העדן הישר אל בוץ החפירות הותירה אותי המומה וכואבת.

הגיע הזמן לחזור לשפלה.

ראשית, למה נקרא הספר "הר הקסמים"? יש אנשים שמשתעממים מקסמים, יש שמפחדים מהם ויש שמתמסרים להם. בנובלה שלו "מריו והקוסם", הציג תומאס מאן קוסם מעוות-גוף שמסמל בצורתו הגופנית את העיוות שבקסם, את הנוכלות של הקוסם ואת השפלת הקהל שלו. שם היתה זו מטפורה לפשיזם העולה באיטליה, כאן הקסם ההיפנוטי שמפיל ההר על חלק מהמבקרים בו מתייחס למצבה של אירופה טרום המלחמה הגדולה. אם בספרו "העולם של אתמול" 'שר' סטפן צוויג שיר הלל (או נכון יותר, תפילת אשכבה) לאירופה כפי שהיתה עד למלחמה ההיא, הרי שתומאס מאן מותח בספרו זה ביקורת על הדקדנס שהיא שקעה בו ומציג את המלחמה כבלתי נמנעת.

הנס קסטורפ, מהנדס אוניות בן עשרים וארבע מהמבורג שסיים זה עתה את לימודיו ועומד בפני תקופת התמחות, עולה מ'השפלה' לעיירה השוויצית דבוס לבקר את בן דודו שחלה בשחפת ואושפז בבית המרפא הבינלאומי "ברגהוף". הביקור המתוכנן שאמור היה להמשך שלושה שבועות, התארך לשהות של שבע שנים שבסופן 'נופל' קסטורפ חזרה אל המציאות עם פרוץ המלחמה הגדולה.

בתחילת הביקור אצל בן דודו, עובר הנס קסטורפ בדיקה אצל הרופא הראשי של בית המרפא, שמגלה בריאותיו צל חשוד שמפוענח כ(ספק) נקודה לחה קטנה. בעקבות הממצא, ממליץ לו הרופא הראשי להישאר בבית המרפא למשך חצי שנה, אך תקופה זו מתארכת ומתארכת עד שכבר לא נקצב לו זמן שחרור כלל. הנקודה הלחה הזאת היא סמל לבעיה נסתרת באישיותו של קסטורפ, בעיה אליה הוא מתוודע חלקית במהלך הרומן ואשר עומדת בבסיס נפילתו בקסמו של ההר והתרחקותו המנטלית מחיי המעשה - ההתאהבות בחולי או משאלת מוות, שהופכות אותו לנרפה ומנוונות אותו.

הנס קסטורפ, שמכונה ע"י הגברת שושה הקרגיזית, "בורגני יפה עם נקודה לחה קטנה", ועל-ידי סטמבריני החונך הרוחני על דעת עצמו, כ"ילדם הבעייתי של החיים", מייצג את הבורגני הארופי הממוצע: לא טיפש, לא חכם, לא משכיל ולא בור, טיפוס פלגמטי ונמנע שמעדיף לשקוע אל תוך הפילוסופיה של הקיום האנושי במקום לחיות את החיים עצמם.

ניגשתי אל קריאת הספר בחגיגיות. קראתי אותו פעמיים בתרגום הישן של מורדכי אבי-שאול, וציפיתי בהתרגשות לרגע המתאים לעלות פעם שלישית להר בעזרתו האדיבה של התרגום החדש. הרגע הזה הגיע בדמות חופשת הבראה (מה יכול להיות מתאים מזה?!) בעקבות ניתוח קטן שעברתי. מבחינת לוח זמנים, קרה לי מקרה הפוך למקרה הנס קסטורפ - התכוננתי לבילוי הררי של חודשיים כשבפועל סיימתי לקרוא את הספר בתוך פחות משבועיים. ערב ערב שכבתי על 'כיסא המרגוע' שלי בסלון כשדלת הכניסה פתוחה (כדי שיהיה קצת קריר), התכסתי בשמיכה דקה (למרבה הצער, לא מצמר גמלים) ושקעתי בעלילה, בדמויות הרבות והמגוונות, בוויכוחים הפילוסופיים הארוכים והמורכבים להבנה, בעונות השנה המבולבלות ובשלג.

שפת התרגום של ליברמן קריאה וקולחת, אף על פי שהיא בחרה פה ושם בביטויים שנשמעו לי יותר מדי עכשוויים וצרמו לאוזניי. אני תולה את הקריאה המהירה והרצופה שלי בספר בתרגום הזה ובשפע הזמן הפנוי שזכיתי בו, כשאני נהנית מכל רגע ומתקשה להניח את הספר מידי.

אני התמסרתי בכל מאודי ל"הר הקסמים", ואני לא בטוחה כלל אם אני צריכה לשמוח על כך או להתמלא דאגה. הנס קסטורפ הוא לא דמות שהייתי רוצה להזדהות איתה, אבל אני חוששת שגם אני במקומו הייתי בסכנת הקסמות. כמו קוראים רבים שנוטשים את הספר באמצע, יש דמויות לא מועטות שבורחות מ"ברגהוף", מי - משעמום, מי - מבהלה. ייתכן שנהניתי יותר מדי מהשהייה על ההר, והנפילה מגן העדן הישר אל בוץ החפירות הותירה אותי המומה וכואבת.

הגיע הזמן לחזור לשפלה.