#
הספר הזה מתחיל מהסוף. יום אחד באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, מגיע הרופא, דוקטור ויקטור הופֶּה לכפר הנמצא במשולש הגבולות בלגיה-הולנד-גרמניה. הוא נולד בכפר הזה ובילה בו לא באופן קבוע כמה משנות ילדותו. הוא מגיע אחרי עשרים שנה כשזרועותיו שלישייה זהה של תינוקות ג'ינג'ים, לא יפים, שלשלושתם שפה שסועה. הכפר הזה, שפרט למקום הימצאו אין בו שום דבר מיוחד, מאוכלס בתושבים דתיים, פשוטים וחסרי השכלה. הם מסתקרנים מאד מבואו של הרופא, עדיין זוכרים את אביו שהיה הרופא שלהם.
חשבתי שהספר הזה עוסק בעיקר במוסר ובאתיקה. הוא מעמת חלק מהדעות הקדומות של כולנו הקשורות לרבייה, להולדת ילדים, למשמעות ההורות, לאחריות ולמדע. והוא עושה את זה דרך סיפור מרתק, כשהקורא מבין בקצב בו הוא מסופר במה הוא עוסק, בעצם.
יש בסיפור כמה אמונות שגויות שמצאתי שהן מושרשות עמוק, אפילו בקרב אנשי מקצוע. למשל האמונה שבעל תסמונת אספרגר הוא בעל אינטליגנצייה גבוהה במיוחד (לא נכון. התסמונת הזו, שהיא אחד הרצפים של האוטיזם, יכולה להתקיים עם אינטליגנצייה גבוהה, רגילה ואף נמוכה מהממוצע) או ההנחה שכאשר משבטים יצור מתאים בוגרים הוא יזדקן בקצב מואץ (לא נכון. אם כי יש מחלה גנטית נדירה, פרוגריה, הגורמת להזדקנות מואצת לנולדים הלוקים בה ולמוות בגיל ילדות/נערוּת)
ברייס מתאר היטב את הרופא שהוא חוקר גאון, השואב את הרשאותיו ישירות מכתבי הקודש, אותם למד כשהיה פעוט דחוי שגודל במנזר. הוא מתאר את שלושת הילדים בעלי שמות המלאכים, הוא מתאר את שאר העולם. במקרה הזה, כפר שאנשיו פשוטים ובורים, או המימסד המדעי שכלליו אינם מקובלים על הגאון. הסיפור חוזר מפעם לפעם לעבר, מספר את סיפורו של ויקטור, ומסביר את שרשרת האירועים. תוך כדי קריאה הבנתי שטעיתי. הספר אינו עוסק במדע ובאתיקה. הוא עוסק בעיקר בהרגשה של אדם, הסובל מדחייה והתעללות, שהוא נזנח על ידי "האב הגדול", שנעשה לו עוול נורא, כמו העוול שנעשה לישו על ידי "אביו" שזנח אותו. הוא מנסה בכל כוחו לקבל את התעניינותו של אביו המטפורי (כי מאביו האמיתי אין לו שום ציפיות) ואביו המטפורי בו הוא מאמין מוכיח לו, פעם אחרי פעם, שחבל לו על הזמן. אין על מי לסמוך.
וכמו שכולם יודעים מניסיון - אכזבה מרה תמיד תיגמר בבכי. וככה הסיפור הזה נגמר.
1/2


















