ביקורת ספרותית על יומה של מיס פטיגרו מאת ויניפרד ווטסון

---

גיבורה שהמראה החיצוני שלה חסר ייחוד, לא צעירה, עניה, ממעמד נמוך, איכשהו מוצאת את עצמה מתחככת בחיי הזוהר והאופנה. כישוריה שלכאורה אינם רלוונטיים לעולם הזה מאפשרים דווקא לה לעזור לאנשים הצעירים אותם היא פוגשת וליצור סדר בחייהם.
הרקע לספר הזה נשמע דומה מדי ל"פרחים לגברת האריס" המקסים, כך שהייתי חייבת לנסות.
אבל מסתבר שלמרות שהרקע נשמע דומה, התוצאה שונה למדי. ולא לטובת "יומה של מיס פטיגרו".
גברת האריס, עוזרת הבית הבריטית העשויה ללא חת, מצליחה להשליט סדר וניקיון בחייהם של ידידיה החדשים באופן שהולם את דמותה ואת יכולותיה. לעומתה, מיס פטיגרו האומללה, היא אומנת כושלת, לא ברור מהם כישוריה אם בכלל יש כאלה, והיא מפתיעה את עצמה ואת הקורא כאשר היא מצליחה לארגן את חייהם של ידידיה הצעירים לשביעות רצונם.
לפעמים היא מגלה יצירתיות ותושיה, לפעמים אין לה מושג מה היא עושה והיא מעין דמות קומית שמפעילה שרשרת אירועים חיוביים ללא ידיעתה. אז מי היא בעצם? האם היא קנווס ריק שבעלת מכון טיפוח יכולה לצייר עליו כרצונה, האם ההצלחה שלה מבוססת על איפור, בגדים, שמועות ודמיונם העשיר של הסובבים שמדמים לראות בה תחכום וניסיון שאין בה? או שמא היא מביאה מעולמה שלה מטען שמאפשר דווקא לה ליצור סדר בעולם הכאוטי של הצעירים? נראה שהיא פעם זה ופעם זה, או אולי יותר נכון לא זה ולא זה.
היא לא משל מתוחכם על הלבוש שעושה את האדם, היא גם לא מביאה איתה מטען מחיים אחרים, מיושבים אל תוך עולם הזוהר והאופנה. היא הרי כשלון גמור בכל פרמטר ואת החינוך הדתי השמרני שלה - היא זורקת לכל רוח כשהיא מגיעה למסקנה שהוא לא הביא לה כל תועלת בחייה.
היא פנטזיה אמריקנית של מייקאובר, של סינדרלה מודרנית, אבל מה יש מאחורי המייקאובר והמייקאפ? ובכן, את זה אולי מגלים אחרי הכתוביות, אבל את החלק הזה לא מקרינים אז למי אכפת.
תפיסות מיושנות על נשים וגברים ומה הם מחפשים ורוצים, בחיים ואלה מאלה, ניתן למצוא גם כאן וגם בפרחים לגברת האריס. אבל בעוד שבפרחים לגברת האריס הרגשתי בעיקר סלחנות לרעיונות האלו, כאן הם איכשהו הזדקנו באופן פחות חינני. יתכן שיחסית לזמנו הספר אכן מציג תפיסות מתקדמות. אבל אנחנו חיים כיום ולאורך כל הקריאה לא מצאתי סיבה של ממש להעלות מהאוב את הספר הזה.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על יומה של מיס פטיגרו