סיימתי לקרוא את "מלחמה ושלום", ובזאת הסתיימו חובותיי בתור אדם רוסי. הוריי יכולים לקרוא לי "בן" מבלי להסמיק, ושמעתי שאפילו באוקראינה הסכימו להפסקת אש בעקבות המאורע המופלא הזה, בו ילד הופך לגבר, זחל הופך לפ... נו טוב, אני מניח שהבנתם.

אז בחזרה לעניין - מלחמה ושלום. הספר אכן גדול (תרתי משמע), בדיוק כפי שכל אותן רשימות אינטרנטיות מעידות. אבל, האם הוא הספר הטוב ביותר בכל הזמנים? לצערי לא. לא הייתי אומר שהתאכזבתי, אבל טולסטוי הוא פשוט לא הסופר הרוסי המועדף עליי. הכתיבה שלו נורא יפה, והוא יודע לנתח את הדמויות בצורה מעמיקה ונפלאה, אבל משום מה חסרה בו אותה רגישות שלדעתי מקבלת ביטוי רחב יותר ביצירותיו של דוסטויבסקי. אבל - ניחא. הרי בכל זאת מדובר בדעה סוביקטיבית.

העלילה עצמה מעניינת והספר מלא בדיונים פילוסופים על היסטוריה, רצון חופשי, כוח, וכו'. הפן הפילוסופי של הספר, הרעיוני, הוא החלק החשוב ביותר ביצירה, כך שאני לא ממצליץ לדלג על הדיונים גם אם הם משעממים (לדעתי הם לא). מלבד זאת, המלחמה - בניגוד לדעה הרווחת - לוקחת חלק יחסית קטן מהעלילה, וגם אז היא מתמקדת בעיקר בדמויות ולא בפרטיה הטכניים. כלומר, גם לאוהבי השלום שבינינו אין תירוץ בשביל שלא לקרוא את הספר הנהדר הזה.

ולבסוף, כמה מילים על התרגום:

קראתי את רוב הספר בעברית, אבל יצא לי גם להקשיב לחלקים נכבדים ממנו ברוסית (ספר קולי). התרגום של לאה גולדברג הוא פשוט נפלא. השפה עשירה וקולחת, וכלל לא מרגישים שהספר תורגם לפני יותר מ-70 שנה. מה שכן, במהדורה הזאת יש לא מעט טעויות דפוס, אבל זה לא סוף העולם. התלונה האמיתית והיחידה שלי בנוגע לתרגום הזה, היא שעד עכשיו אף אחד לא טרח להוסיף הערות שוליים כלליות עם מידע על דמויות היסטוריות, אירועים, ועל פריטים שאפילו גוגל מתקשה למצוא. אפילו רשימת דמויות אין. היו יכולים להשקיע קצת מאמץ בשביל יצירה כל כך חשובה... נו טוב, לפחות יש את ויקיפדיה.

אמ;לק: אכן ספר מצוין ששווה לקרוא.

הספר מופיע בכל רשימת ספרים המתארת את הספרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם בעולם כולו, לפעמים הוא במקום הראשון או השני ולפעמים בשמיני או התשיעי, הוא תמיד נוכח. הספר מתואר לעיתים כ"רומן המפורסם ביותר" או "הגדול ביותר", זו הסיבה שלא נטשתי אחרי 50-60 עמודים מה שאני עושה בדרך כלל עם ספרים שלא הצליחו לעניין אותי, המעמד מחייב. אחרי 200ע"מ כבר מכירים את רוב הנפשות הפועלות ומדובר בדי הרבה.
הספר נכתב ב-1869, ממש מוקדם, דור שני אחרי פושקין ודיקנס משניהם טולסטוי הושפע. זוהי הוצאה מחודשת ומתוקנת שתורגמה ע"י לאה גולדברג ונערכה ע"י שלונסקי.
מדובר במגה ספר של מעל 1000ע"מ הכתובים על דפים גדולים בכתב צפוף וקטן עם הרבה שורות.

הספר פותח בכ-100ע"מ המתארים סלונים תרבותיים של האצולה הרוסית בתחילת המאה ה-19 (1805 ליתר דיוק) ומקבלים תאור של רוב הנפשות הפועלות בספר. סלון אחד נמצא בסנט פטרבורג אצל אנה פאבלובנה שרר שהיא עלמת חצרה של הקיסרית מאריה פיודרובנה. סלון שני נמצא במוסקבה אצל הרוזנת רוסטובה, בית אצולה נוסף שעומד במרכז ההתרחשויות הוא ביתו של הרוזן בוזאחוב.

100 העמודים הבאים הם תפנית חדה לחיי הפאר והאצולה שתוארו תחילה. אנו עוברים למהלכים הצבאיים העיקריים שמתרחשים במלחמת רוסיה-צרפת. חלק מהנפשות הפועלות שהכרנו משתתפים בצורה זו או אחרת בתפקידים די בכירים בצבא הרוסי וחלקם כגון הנסיך אנדריי והרוזן פייר יארחו לנו חברה כל הספר.

טולסטוי עובר מתאור המיקרו של חיי חברה ויחסים בין אישיים בחצרות האצולה הרוסית אל המקרו שהוא תיאור מהלכים צבאיים מרכזיים והשפעתם על הצבא הרוסי והעם הרוסי. זהו אופן הכתיבה לאורך כל הספר. גם כשטולסטוי עוסק במהלכים צבאיים והוא מפרט לעיתים לעייפה. עדיין מורגש שמרכז תשומת הלב הוא הדמויות הבודדות בסיפור, האנשים הם לב הסיפור ולא ההיסטוריה. טולסטוי מנסה להראות שהאדם הבודד הוא שבסופו של דבר קובע את מהלך התהליכים ההיסטורים.

הספר בנוי מארבעה חלקים עיקריים, החלק הראשון (1805) מציג את הדמויות העיקריות כשהדמות המרכזית היא הנסיך אנדריי, קצין בצבא הרוסי שעייף מחייו האזרחיים ולא אוהב את אישתו נטשה רוסטוב בת למשפחת אצולה.
החלק השני (1806–1811) תקופת הביניים שבין הקרבות הגדולים, מתמקד בחיי השגרה במוסקבה ובאחוזות הכפריות. חלק זה כולל חיפושי דרך ומענים שונים למשמעות החיים הניתנים על ידי דמויות הצעירים: קריירה צבאית וניהול אחוזה (אנדריי וניקולי), חברות באגודת הבונים החופשיים (פייר), דבקות דתית ומיסטית (מריה) וחיי חברה ואהבה (נטשה). הדמות המובילה את עיקר העלילה היא נטשה.
החלק שלישי (1812) עוסק כולו בפלישת נפוליאון לרוסיה.
החלק רביעי (1812–1813) עוסק בכיבוש מוסקבה, בנסיגת הצבא הצרפתי ובשיקום רוסיה.

כל ספר אחר כנראה הייתי נוטש לאחר 50-60ע"מ, כאן התעקשתי להמשיך, האם השתלם? אני לא סגור על זה, מבחינתי כתיבתו של טולסטוי לא הרשימה אותי בצורה יוצאת דופן, מכיוון שהספר עוסק בתהליכים גדולים תשומת הלב לפיתוח הדמויות לא מספק, אנחנו נשארים עם הרבה דמויות שעל רובן אנחנו לא יודעים הרבה.
אם לוקחים את כל המסע כולו אז בסופו של דבר הקריאה הייתה מתגמלת ונהנתי, אך זה בהחלט ספר למטיבי לכת שנחושים להתמיד בהליכה.
אישית דוסטוייבסקי הרבה יותר מדבר אליי, הוא אלוף הכניסה לנפש האדם וזה מעניין מאוד. החטא ועונשו תפש אותי מהעמוד הראשון ולרגע לא חשבתי לנטוש.
אם בכל זאת החלטתם לקרוא תתאזרו בסבלנות ב200 העמודים הראשונים, לאחר מכן נהיה הרבה יותר נעים ומהנה.