“המלצתי לספרנית לקנות לספרייה את שלושת הספרים החדשים של סופרות שאני אוהבת: שנים טובות של מאיה ערד, עד שתדעי לכתוב אהבה של גבריאלה אביגור-רותם ובית הקיסוס של טאנה פרנץ'.
גם בלי לקרוא אותם, הרגשתי שאני יכולה להמליץ עליהם.
קראתי כמעט כל מה שהסופרות האלה כתבו בעבר והייתי בטוחה שגם הספרים החדשים שלהן הם ספרים שכדאי שיהיו בספריה.
אלטרואיזם טהור, כמובן.
אני רוצה שכולן יהנו מהספרים האהובים עלי.
מיד אחרי שאקרא אותם בעצמי.
היססתי קצת, אבל בסוף ביקשתי גם את "ביום שייגמר הכסף" של יותם טולוב.
גם את הספרים הקודמים שלו אהבתי אבל במקרה שלו מדובר רק בשניים, ומה אם השלישי פחות מוצלח?
ומכיוון שהייתי פחות בטוחה לגביו, הגעתי אליו רק אחרי שסיימתי את שלושת הספרים שהייתי בטוחה יותר לגביהם.
ואיכשהו, מבין הארבעה, הוא היחיד שכיכבתי בחמישה כוכבים, ציון שאני שומרת לספרים הכי-הכי, אלו שגם כתובים נהדר וגם נכנסו לי ישר ללב, או במקרה הזה, בעטו לי ישר בבטן, אבל במובן חיובי, אם יש דבר כזה.
***
בגיל שבע תום איבד את אביו בתאונת דרכים.
חמש שנים מאוחר יותר החיים שלו ניצבים בפני שתי דרמות חדשות:
האחת, היחידה המשפחתית שלו: אמא, תום וליבי האחות הקטנה, עומדת להשתנות: אמא שלו עומדת להתחתן שוב, עם צביקה, האב החורג לעתיד המתאמץ מדי, המוצלח מדי עד שזה כבר מעצבן. ואם זה לא מספיק גרוע - הוא מגיע בעסקת חבילה עם הבן שלו גור, האח החורג המרושע שמתחרה עם האמהות החורגות המרושעות מהאגדות.
השניה, הוא מתחיל לקבל הודעות אסמס ממספר הטלפון של אבא שלו, שנהרג, ובהן קריאה לעזרה.
תום גדל על ספרי ארטמיס פאול, פרסי ג'קסון, אראגון, הארי פוטר, אלכס ריידר, כולם ילדים שחשבו שהם יודעים שהאבות שלהם נהרגו כשלמעשה האבות היו בחיים או דווקא כן נהרגו, אבל לא בתאונה סתמית כפי שהם האמינו אלא באירוע מסתורי ובעל משמעות.
כאן מגיעה ברית בלתי צפויה ומבוססת אינטרסים עם גור, העוד לא אח חורג, שמציע לתום לנסות ביחד לבטל את החתונה של הוריהם שאיננה רצויה לשניהם.
הדרך הכי טובה תהיה כמובן לגלות שאבא של תום באמת עדיין בחיים, אבל גם אפשרויות אחרות עומדות על הפרק.
***
הנה מה שכתבתי בביקורת שלי על "עד שתדעי לכתוב אהבה" שגם הוא מספר על ומנקודת מבט של ילדה:
כתיבה מנקודת מבט של ילד היא עניין מורכב:
טקסט שמחקה ילד בצורה אמינה, ילד שמדבר וחושב כמו ילד בן שבע, כנראה לא יצליח לעניין מבוגר לאורך זמן. אם הטקסט כן מעניין, הילד כנראה לא משכנע.
הטקסט עלול ליפול למלכודת של מניפולציה, לנסות לתפוס את תשומת ליבו של הקורא המבוגר ע"י הצגה מתקתקה של ילד ממיס ושובה לב שמנפיק אמירות תמימות-עמוקות שכאלה ועושה טעויות חמודות כביכול, ילד דמיוני שלא באמת יכול להתקיים.
טקסטים שכתובים מנקודת מבט של ילד הרבה פעמים מתבססים על הפער בין האופן בו הילד חווה ומתאר את האירועים לבין האופן בו המבוגר הקורא את הטקסט מבין יותר מהכותב הדמיוני, רואה תמונה רחבה יותר.
עכשיו תראו כמה יפה מנסח את זה יותם טולוב:
צביקה סיפר לי עליהם. החלונות האלה מסבירים המון, מאלצהיימר ועד לכל מה שדפוק בספרים שבהם הדמות הראשית היא ילד. החלון הראשון הוא כל מה שבן אדם יודע על עצמו ואחרים יודעים עליו. נגיד שקוראים לי תום. נגיד שאני הכי גבוה בשנתון שלי ושיש לי שיער דחוס וקוצני כמו מברשת נעליים. החלון השני זה דברים שאני יודע על עצמי אבל אחרים לא יודעים עליי. הספר הזה הוא הניסיון שלי לעבור מהחלון השני לראשון. ויש החלון השלישי, דברים שאני לא יודע על עצמי וגם הסביבה לא יודעת עליי. הנסתר. אבל יש גם חלון רביעי, לשם המבוגרים אוהבים לדחוק ילדים. דברים שכולם יודעים עליך ואתה לא יודע על עצמך.
[...]
סופרים שכותבים ספרים על ילדים (ויש הבדל ענק בין לכתוב על ילדים ולכתוב לילדים, כמו ההבדל בין לכתוב על אהבה ולאהוב) כמעט תמיד משחקים על החלון הרביעי. הדמות הראשית לא יודעת שהאיש הזר שנכנס לחייה הוא בעצם סבא שלה, אבל כולם - כל הקוראים בכל השפות שהספר הזה תורגם אליהן כי הוא פיצח את סוד קסם הילדות - יודעים שזה סבא שלו, ושזה לא הר מגניב של משקפיים אלא מחנה השמדה, ומחככים ידיים בהנאה ועיניים עם טישו, מייחלים לרגע שבו הדביל סוף־סוף יבין את מה שהבנו כבר בעמוד השני.
אז כן, בניגוד למה שאולי אפשר לחשוב ע"פ תיאור העלילה, העלילה ברובה לא מתבססת על הפער שבין ההבנה של הקורא להבנה של הילד המספר.
החסרון הוא כמובן שהילד שמספר בגוף ראשון הוא לא ממש אמין בתור ילד בן 12 אבל האמת היא שזה לא ממש חסרון כי אנחנו לא יודעים באיזה נקודה בזמן התיישב תום לכתוב את הסיפור ובן כמה הוא בזמן הכתיבה.
לפחות לא בחלק הראשון של הספר.
כשהקצוות התחילו להתחבר והתעלומה התחילה להתבהר תהיתי איך זה שכבר הכל נפתר כשאני אפילו לא מתקרב למחצית הספר. ואז התעלומה אכן נפתרה והסתיים החלק הראשון של הספר.
למעשה, אפשר היה לעצור פה והיתה לנו ביד נובלה מקסימה וצובטת ונוגעת ללב בטעם מתוק-מריר וזה היה השלב שבו חשבתי לעצמי שזה ספר מקסים ויכול להתאים גם למתבגרים שלי.
ואז הגיע החלק השני.
והחלק השני הוא סיפור אחר לגמרי.
כלומר, לא מילולית.
מילולית הוא ממשיך עם אותו מספר ואותן דמויות: תום, גור, ליבי, אמא שלהם, אבא שלו ודניס שאי אפשר להגיד מי הוא כי ספוילרים.
אבל אם החלק הראשון הוא צביטה נעימה, מריר-מתוק, עצוב עם אופטימיות, החלק השני הוא בעיטה בבטן, הוא סערת רגשות, הוא אכזריות נוראה וחסד וחמלה שמתנגשים אלו באלו בעוצמה ומותירים אחריהם הרס וכאב ובסוף, אולי גם קצת אופטימיות.
בחלק הזה אנחנו גם מבינים שתום המבוגר הוא הכותב של החלק הראשון בספר.
בחלק השני, הדמויות האחרות מתערבות לו בתוכן, מעירות, מתקנות.
מיילים של ליבי, שטסה לדרום אפריקה לעסוק ב"תיקון עולם" ומנסה מרחוק לתקן גם את ההרס שהשאירה מאחוריה פה בארץ והערות של גור משובצים בתוך הסיפור, והכתיבה היא ניסיון להבין. לפייס, לייצר סדר בכאוס שאליו הפך ה"פרק ב'" המשותף של שתי המשפחות האלו.
אני לא רוצה להרחיב על החלק הזה כי צריך לקרוא וחבל לי להרוס את הטלטלה שהוא מביא איתו. כן אומר שניכר שטולוב יודע היטב על מה הוא מדבר והנושא קרוב ללבו, וזה לא פלא כי חוץ מלהיות סופר מוכשר הוא גם שימש במשך תקופה כמנכ"ל של עמותה שעוסקת בנושאים בהם עוסק הספר - זהו, עכשיו הספוילר מונח פה וזאת החלטה שלכם אם להיכנס לויקיפדיה ולהבין במה מדובר או לא.
החלק הזה, החלטתי, הוא קצת יותר מדי בשביל המתבגרים שלי (ובהתאמה, במרכזו עומד מתבגר שנחשף לדברים שמתבגרים לא אמורים להיחשף אליהם) וגם למבוגרים הוא לא קל לעיכול.
***
יום אחרי שסיימתי לקרוא ואני מסוגלת לאמץ גישה טיפונת ביקורתית, משהו הפריע לי בדמות של גור שנותרת קצת בדיונית מדי: הוא גאון, מתוחכם ומחושב, הוא רודף צדק, קיצוני, נוטה למעשים גרנדיוזיים, ספק נטול קוד מוסרי ספק בעל קוד מוסרי משל עצמו, ועד הסוף לא לגמרי ברור מה מניע אותו.
מצד שני, אנחנו יודעים שמי שכותב אותו הוא תום ולא מספר יודע כל אנונימי ואובייקטיבי לכאורה, כך שאפשר להניח שנקודת מבטו של תום משפיעה על האופן בו גור מתואר והרי הוזהרנו מראש שהספר לא נכתב בסגנון כזה שבו אנחנו, הקוראים, מבינים יותר מהכותב כך שאפשר לקבל גם את הדמות הלא לגמרי מפוענחת הזו כפיצ'ר ולא כבג.
תקראו.”
