ביקורת ספרותית על מסע אל העתיד - מבט אל עתידה של מדינת ישראל מאת יאיר לפיד
ספר בסדר

---

"למדינת ישראל יש בעיות רציניות. אנחנו שמים על השולחן תוכניות רציניות איך לפתור אותן, והגיע הזמן שנתחיל לקיים עליהן דיון רציני" (עמוד 183).

הספר "מסע אל העתיד" מאת יו"ר מפלגת "יד עתיד" יאיר לפיד (ידיעות ספרים, 2017) הוא אסופת נאומים, מאמרים והרצאות שכתב ונשא מאז נכנס למגרש הפוליטי. לפיד, שמשנת 2022 מכהן כראש ממשלת ישראל, לקח בפרסום הדברים כספר סיכון מסוים, שכן יהיה מי שיוכל להשתמש כנגדו באיזה טיעון, משפט או אמירה, בין שיוצאו מהקשרם או לא, בכדי להסב לו נזק. לפיד, כך נכתב בגב הספר, חשב שזהו סיכון כדאי, מפני שהספר מאפשר לציבור להציץ לתוך עולמו הפנימי והערכי של אחד ממנהיגיה הפוליטיים של המדינה.

"בספטמבר 1962 נעמד הנשיא ג'ון פ' קנדי על במה באוניברסיטת רייס ביוסטון, טקסס, ואמר לקהל: "We choose to go to the Moon in this decade" – "אנחנו בוחרים להגיע לירח עוד בעשור הזה". הנאום הזה היה טעות פוליטית של טירון פוליטי. אף אחד לא הגיע לירח לפניו. כל בעלי הניסיון ידעו שאי־אפשר להגיע לירח. היו סביבו – כמו שיש סביבנו – אנשי מקצוע טובים ומנוסים, שכבר עברו דבר או שניים בחיים. כולם אמרו לו שזה לא ילך. הוא סתם יחטוף מהאופוזיציה, יכשילו אותו מתוך הממשל. עדיף שהוא לא יכוון גבוה מדי כי הוא סתם ייפול" (עמוד 55). אבל קנדי, כתב לפיד, "התעקש לכוון גבוה מדי. הוא כיוון לירח. בעצם, הוא כיוון אפילו גבוה יותר. הוא כיוון שלאזרחים תהיה תחושת מטרה משותפת ושהממשל שלו יעסוק בהובלת מהלך לאומי גדול ושאפתני במקום להסתפק בתחזוקה שוטפת" (עמוד 55). ובאמת, שבע שנים מאוחר יותר, "ניל ארמסטרונג הוריד רגל אדם ראשונה אל אבק הירח הלבן" (עמוד 55). אנחנו, כתב לפיד, צריכים להגדיר את הירח שלנו, מטרה גדולה ומשותפת. זו, טען, צריכה להיות "היכולת להתכנס סביב ישראליות אחת" (עמוד 55).

"כל אחד מאיתנו צריך להיות חלק מזה. אזרחי המדינה אינם הקהל האילם באולם הקולנוע של חיינו. אין לנו את הלוקסוס להסתכל על משבר הישראליות מהיציע. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה להגנתנו מפני האויבים הגרועים ביותר שלה – הציניות, חוסר האכפתיות, משיכת הכתף האדישה, הציפייה שמישהו אחר יעשה את זה" (עמוד 57). ועוד כתב לפיד כי "אין מישהו אחר. אין מבוגר אחראי. אין חדר טיפולים שבו מטפלים בכל מה שצריך טיפול. זה אנחנו. כל מי שאכפת לו, כל מי שמבין שכך זה לא יכול להימשך, כל מי שיודע שמגיע לנו יותר משאנחנו מקבלים היום. אנחנו יכולים לכתוב את גורלנו. אנחנו צריכים להיענות לאתגר הזה ולבנות מדינה טובה יותר, וגם להיות טובים יותר זה אל זה" (עמוד 57). קשה שלא להסכים עם הדברים.

ברובד הביטחוני, שאותי מעסיק מאוד, כולל הספר מאמר חשוב שנקרא "ראש הממשלה ו"העוצמה המשולבת"". בשעתו, כתב, "היתה הסכמה נדירה בין שני האבות המייסדים של הציונות – דוד בן־גוריון וזאב ז'בוטינסקי. את מסמך אסטרטגיית הביטחון שפרסם בן־גוריון ב־1953 הוא ביסס למעשה על המסה הנודעת "קיר הברזל", שכתב ז'בוטינסקי ב־1923. שניהם קבעו שם את עקרון היסוד שלא השתנה מאז (למרות ניסוחיו השונים):
ישראל צריכה להיות חזקה כל כך שאויביה יֵדעו מראש שיפסידו בכל מלחמה נגדה" (עמוד 96).

לתפיסת לפיד פירוש הדבר הוא שעוצמתה של ישראל "צריכה להיות בלתי־פרופורציונלית לגודלה או למשימות העומדות בפניה, ואויבינו צריכים לדעת שזה המצב. כל מצב אחר יגרום לאויבינו – בין שמדובר באויבים מדינתיים ובין שבארגוני טרור – לרצות לבחון את כוחנו. ישראל צריכה להיות חזקה מספיק כדי שנוכל לנצח בכל מלחמה או מבצע בזמן סביר" (עמוד 96), כתב. על ישראל לעשות כן תוך "הפגנת עליונות מוחלטת. היא צריכה להיות אפילו חזקה יותר אם פנינו להסדר עם שכנינו" (עמוד 97). לפיד ציין שגם אלו שמאמין שהסדר שלום עם הפלסטינים הוא בבחינת הפתרון לכלל בעיות הביטחון של ישראל, צריכים לשים לב לאזהרתו המפוכחת של אלוף (מיל') יעקב עמידרור, ראש המל"ל לשעבר שכתב כי "להסכמים אליהם תגיע ועליהם תחתום ישראל לא תהיה משמעות מעשית בעולם הנרקם במזרח התיכון, אם לא יהיה בידיה הכוח להגן עליהם" (עמוד 97). רק עוצמה כזו, כתב לפיד, "עוצמה נחרצת ומטילת אימה המלוּוה בנכונות להפעיל אותה – תביא אותנו לנקודה שבה לא נצטרך להפעיל אותה, הנקודה שבה נוכל להבטיח את עתידנו בלי שנצטרך להילחם" (עמוד 97).

לפיד טען במאמרו, ולא בלי צדק, כי טבע העיסוק בביטחון הוא כזה שמחייב בחינה מתמדת של יסודות הבסיס שניסח בן־גוריון (הרתעה, התרעה והכרעה).בהישענו על הספר המצוין שכתב עפר שלח (אז ח"כ וחבר מפלגתו), "האומץ לנצח", להוא טען "שמושג ה"הכרעה" עבר שינוי דרמטי בשנים האחרונות וייתכן שאינו תקף עוד כלל. בין אם הדבר נכון ובין אם לא (להבנתי הוא בוודאי נכון בשתי הזירות העיקריות שלנו: מול חמאס בעזה ומול חיזבאללה בצפון), עלינו לנסח מחדש את תפקידו של הדרג המדיני בבניית התפיסה הזו" (עמוד 104). ניתן לטעון, ויש לכך רגליים שלא ניתן להכריע את חמאס או חיזבאללה, אך זוהי לא טענתו של שלח (שטען שניתן להכריע את צבאות הטרור, אך זו לא תהיה מוחלטת ותחייב תפיסת הפעלה חדשה ורלוונטית לצבא. "המטרה הראשונה שיש לבחון היא הכרעה: אם וכיצד ניתן להביא את הלחימה למצב שבו האויב יחוש איום קיומי ברמה שתאלץ אותו לחתור לסיום הלחימה בהקדם", כתב שלח בספרו. "אופיו של האויב הניצב מולנו היום מקשה, כאמור, השגת הכרעה שכזו, אבל אסור לו שיבטל את הדיון באפשרות להשיג אותה". הוא גם לא ייתר את הצורך בתמרון בספרו, אבל זה, כאמור, לדיון אחר.

לפיד טען כי הסברה שהצבא מתון יותר מהממשלה שגויה. "יש לנו צבא לוחם, שאינו נרתע מעימותים ומאיומים. בזיכרון הארגוני של צה"ל נטועה עמוק אמרתו של משה דיין בהספד לסגן רועי רוטברג ז"ל: "זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו". אלא שהצבא פועל לפי יעדים לאומיים ארוכי טווח ומתוך הכרה באחריותו לחוסנה החברתי והכלכלי של ישראל, למעמדה הבינלאומי, ואפילו לערכיה היהודיים והדמוקרטיים. הרמטכ"ל איזנקוט הדגיש זאת שוב לאחרונה בפני המטכ"ל וגם בפני דרגי השטח" (עמוד 111), כתב.

לפיד שיבח את מסמך "אסטרטגיית צה"ל" שפרסם באוגוסט 2015 הרמטכ"ל גדי איזנקוט ובו תיאר,בין היתר את הזיקה בין המטרות הלאומיות והפעלת הכוח. כאשר נדרש להפעיל את הצבא, כתב איזנקוט, אמור הדרג המדיני לנסח את ההנחיות
לצבא באופן שיענה על השאלות הבאות "מהן המטרות ומה הם מצבי הסיום האסטרטגיים הנדרשים" (עמוד 113), "מהו תפקיד הצבא וכיצד הוא משתלב בהשגת מטרות אלה" (עמוד 113), "מהם האילוצים בשימוש בכוח הצבאי" (עמוד 113), "הגדרת המאמצים הנוספים (מדיני, כלכלי, תקשורתי, חברתי) ותפקיד צה"ל בהקשרם" (עמוד 113). ועוד ציין איזנקוט כי "הנחיות הדרג המדיני מחייבות בירור ושיח שוטף בין הדרג הצבאי הבכיר (הרמטכ"ל) לדרג המדיני. ההנחיה המדינית היא הבסיס לתהליכי החשיבה האסטרטגיים במטכ"ל, אך היא גם מושפעת מהם – ישנה השפעה הדדית" (עמוד 113).

לפיד ציין כי "רא"ל איזנקוט שומר על לשון זהירה, אבל המסר הוא חד. זוהי למעשה דרישה – חסרת תקדים – של צה"ל מהדרג המדיני לנהוג כמו הנהגה" (עמוד 113). כלומר, כתב, "להגדיר מטרות אסטרטגיות ולא טקטיות. לא להתערב בהחלטות מבצעיות (במקומות אחרים במסמך הוא מדגיש את העובדה שבזמן המערכה עצמה, היחידי שיכול לתת פקודות לצבא הוא הרמטכ"ל), אלא לעסוק בתפקיד האמיתי של הקבינט ובעיקר של ראש הממשלה: לבחון את השימוש בכוח כ"המשך המדיניות באמצעים אחרים", כהגדרתו של פון קלאוזביץ, ולהפעיל אותו רק כשהוא תואם להקשר הרחב של מטרות המדינה, ערכיה, יכולותיה ומגבלותיה הריאליות – המדיניות, הכלכליות, החברתיות והמשפטיות" (עמוד 114). ניכר מהמאמר שלתפיסתו, ויש לכך הדים במציאות הדבר לא נעשה באותה עת על ידי הממשלה.

בטקסט המרגש ביותר בספר לפיד כתב כי הוא "מאמין בזכותנו על הארץ הזו. לאנשים שנרדפו במשך כל ההיסטוריה על לא עוול בכפם, יש זכות למדינה משלהם" (עמוד 252), וגם הוסיף שלתפיסתו היא צריכה לבוא עם "אף־16 מתנה מהיצרן. אני כואב כל גילוי של אנטישמיות מלונדון עד מומבאיי, אבל בסתר ליבי חושב שיהודים שבוחרים לגור בחו"ל לא מבינים משהו בסיסי מאוד על העולם. מדינת ישראל לא הוקמה כדי שהאנטישמים יעלמו, אלא כדי שנוכל להגיד להם שיקפצו לנו" (עמוד 253). יש בזה משהו. "ירו עלי בלבנון, קטיושה החמיצה אותי בכמה מטרים בקרית-שמונה, טילים נחתו ליד ביתי במלחמת המפרץ, הייתי בשדרות כשנשמעה אזעקת "צבע אדום", מחבלים התפוצצו לא רחוק מבית הורי, הילדים שלי ישבו במקלט כשעוד לא ידעו לבטא את שמם, צמודים לסבתא שהגיעה הנה מפולין כדי להימלט מן המוות. ובכל זאת, תמיד הרגשתי בר מזל על שאני חי פה, ובשום מקום אחר לא באמת טוב לי" (עמוד 253). זה נכון, אבל מוטב לאדם ששירת ככתב צבאי להתהדר פחות במשפט "ירו עלי בלבנון", כאילו היה שם כי סיכן את חייו למען המולדת. "אני חושב שכל אדם שגר כאן צריך לשרת בצבא, לשלם מיסים, להצביע בבחירות ולהכיר את המילים של שיר אחד לפחות של שלום חנוך. אני חושב שמדינת ישראל אינה רק מקום, אלא גם רעיון, ואני מאמין בכל ליבי בשלוש הדיברות הנוספות, החרותות על קיר מוזיאון השואה בוושינגטון: "לא תשתף פעולה עם הרוע, לא תעמוד מן הצד, לא תהיה קורבן"" (עמוד 253), כתב וצדק. "בכל פעם שמת קורבן חף-מפשע, אני מרכין את ראשי מפני שפעם הייתי קורבן חף־מפשע. אין לי שום רצון, או כוונה, לקבל עלי את הסטנדרטים המוסריים של אוייבי. אני לא רוצה להיות דומה להם. איני חי על חרבי, רק מחזיק אותה מתחת לכרית" (עמוד 254). לפיד מאמין בכל אלו, כי הוא, ציוני.

הספר שכתב מאפשר, כאמור, הצצה לעולמו של לפיד, והקריאה בו היום מאפשרת לקורא הבנה יותר טובה של מערכת האמונות, העקרונות, והתפיסות שבהן דוגל לפיד. לא תמיד הסכמתי ולא תמיד חשבתי שזו הדרך לנסח את הדברים, אבל היה מעניין ומאיר עיניים לקריאה. מה גם שהמחבר כותב מצוין.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על מסע אל העתיד - מבט אל עתידה של מדינת ישראל