היסטוריון יהודי-אמריקאי בשם רוּבֶּן בלום (שם בדוי) ממכללת קורבין (שם בדוי), נשוי לאידית (שם בדוי) ואב לג'ודי (שם בדוי), מתבקש לארח בביתו היסטוריון ישראלי המחפש מישרת מרצה. האורח, כך מתברר חיש מהר, הוא איש מדנים קטנוני, פלצן, שקרן, גס רוח, חוקר לא יוצלח בעל מחקרים חסרי ערך. וכאילו זה לא מספיק, הוא מגיע — בניגוד לנוהלים ולהזמנה — יחד עם אישתו גסת הרוח ושלושת בניהם שלוחי הרסן.

משפחת בלום והמכללה הם, כאמור, שמות בדוים. אנשי סגל המכללה ובעלי תפקידים זוטרים אחרים בספר, גם הם בדוים. אבל לעומת כל הבדיות האלה האורחים נקראים: בן ציון, צילה, יונתן, בנימין ועדו נתניהו!

העלילה כשלעצמה מבוססת איכשהו על מה שהמחבר שמע מפי מבקר ספרות אמריקאי שהיה קולגה של בן ציון נתניהו באוניברסיטת קורנל (שהיא, דרך אגב, לא מכללה עלובה כמו "קורבין" אלא חברה ב"ליגת הקיסוס", שלא לדבר על זה שנתניהו היה פרופסור ולא איזה מרצה נווד מקבץ נדבות). יותר מזה קשה לבדוק הרי בן ציון וצילה ויונתן נתניהו וגם הקולגה ההוא נפטרו שנים לפני שהספר הזה יצא לאור, ושני בני נתניהו הנותרים (בנימין ועדו) ככל הנראה אינם מתכוונים להתייחס. (או שאולי עוד יתבעו את המו"ל הישראלי על הוצאת דיבה.)

אילו היה זה רומן נורמטיווי מאוכלס אך ורק מדמיון הסופר, אז הייתי אומר שזה ספר לא רע. קומדיה אבסורדיסטית כזאת, כתובה באנגלית רהוטה ומלאה בצביון מאמריקה של פעם. שכן, משפחת נתניהו איננה מופיעה עד למחצית. עד למחצית, מדובר בזוג בלום ילידי שכונה יהודית בעיר ניו יורק, המסתגלים לקשיים החברתיים הנובעים מהיותם היהודים היחידים שבעיירת השדה קורבינדייל (שם בדוי גם הוא), וזה מסופר בהרבה הומור ורגישות.

אבל לכתוב ספר נחמד כזה, ואז לקרוא את הנבלים (המפלצתיים ממש) על שם בני אדם אמיתיים, וגרוע מזה אנשים שכבר אינם יכולים להגן על עצמם, והספר נהפך למשהו אחר; הוא נהפך מיצירה אמנותית, למעשה דיבה. מהסוג השפל ביותר.

כדאי גם לשאול, מאין בא לו, לסופר יהודי אמריקאי (שלמיטב ידיעתי אין לו קשר יוצא מן הכלל עם הארץ), ככה להשתלח נגד בן ציון נתניהו? היריבויות הפוליטיות ביישוב של שנות ה-1930 כבר מעניינות מעטים אפילו בארץ. הכי סביר, אני חושב, זה שנקודת המוצא היא טינה כלפי הבן בנימין כך שהספר מהווה מאין "יִלְעַן אַבּוּכּ" מוארך וספרותי. ומאין לו ליהודי אמריקאי (שמעשי שחיתות (כביכול) אינם באים על חשבון הכיס שלו) לנטור טינה כזאת לבנימין נתניהו? את זה אולי אשאיר לטוקבקים. אגיד רק שכדאי לו לסופר הזה להאזין להספד נדיב הלב שנשא שמעון פרס — מי שהיו לו הרבה סיבות לא לסמפט לא את האב ולא את הבן נתניהו — על קברו של בן ציון נתניהו. (חפשו ביו-טיוב, זה ממש מרשים.) אולי אז הוא יבין כמה הוא צריך להתבייש.

מגוון מחשבות, התכתבויות, זכרונות, סיטואציות משפחתיות וקרייריסטיות-אקדמיות, שכולם כאילו מכווננים לפי נושא מרכזי אחד הקשור בבן-ציון נתניהו ומשפחתו. מסופר דרך נקודת מבטה של דמות אחרת, שהיא אולי קצה שני בסקאלה, ומצליח כך גם להיות חווייתי וזורם וגם לעניין ולעורר מחשבה.

ישנה צרימה מסוימת בשל השפעת הפוליטיקה הקשורה בשם נתניהו על הסיפור - בכל זאת, מדובר ברומן על היסטוריונים - אבל אני חושב שהיא מצדיקה את מקומה מבחינה דרמטית, וגם נעשתה עבודה טובה בהבאת מורכבות ואיזון.

מבחינת הסתייגויות, קצת הפריעה לי החנופה-העצמית על חכמה של יהודים (היא לא הוצגה כאיזו אמירה אובייקטיבית, אלא דרך דעתן של דמויות, ובכל זאת), וגם הרגשתי שהצגת החוויה האקדמית של מרצה זר המחפש תקן הייתה קצת שטחית. אבל אלו אינם לב הספר.

אני ממליץ: ספר מעניין וכיפי.