באופן עקרוני אני מסכימה איתך. אני עדיין חושבת שעל ידי עבודה פנימית אפשר לשלוט במה שמשפיע עלינו, ושכן יש איזושהי ברירת מחדל ותגובות רגשיות אוטומטיות שאפשר לעבוד עליהן ולשפר אותן.

אני חושבת שמה שאנשים מאמינים בו חזק מספיק כדי להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה.
אם אתה מרגיש שלא תחיה הרבה שנים, זה אומר שיש לך אמונה כזאת, ואני רק רוצה להגיד לך שזה לא חייב להגשים את עצמו.
אני חושבת שפשוט קשה לאנשים לדמיין את עצמם מתבגרים ומזדקנים.
לי באופן אישי קשה לדמיין איך החיים שלי יראו אחרי גיל 30, ואם בכלל יהיה איזשהו שוני.
ובכל זאת, אני חושבת שאם תחיה מתוך מחשבה על מי שתהיה בגיל 80, אתה תחיה יותר טוב.
אנשים שמבינים שיום אחד הם יזדקנו, חיים יותר טוב מאנשים אחרים.
הם אומנם גם עלולים להביא ילדים לעולם רק כדי שהם לא ישארו לבד מבלי שיהיה מישהו שירחץ אותם כשהם יהיו חולים או פשוט סיעודיים, אבל הם גם יכולים להעריך יותר את השנים הצעירות שלהם בידיעה שהם לעולם לא יהיו יותר צעירים ממה שהם עכשיו.

אני חושבת שזיקנה מפחידה, ושאפילו להגיע לגיל 40 עלול לעורר מחשבות לא נעימות.
אני באופן אישי כבר התמודדתי עם מחשבות מהסוג הזה, ואני חושבת שאני באחלה גיל להבין שאני אכן מפחדת מכך שלא יהיה מישהו שם לצידי כשאני אהיה זקנה ושבכל זאת - זאת לא סיבה להביא ילדים לעולם.

אני פשוט ממליצה לך לחשוב יותר על האפשרות, שאולי אתה כן תזדקן.
לדעתי זה יהיה יותר בריא לך בעתיד, גם אם אולי בהווה הפחד עלול להקשות עליך, אני בטוחה שתמצא דרך להתמודד ולהוקיר את החיים שלך ברגע זה.
יש הרבה ממה לפחד כשמתבגרים, מחלות, מוות של הורים, בדידות - ולדעתי שווה להכין את עצמך לחיים האלה כרגע.
חוזק מנטלי, כמובן שהוא בא מניסיון, אבל אני חושבת שאפילו על ידי העלאה בדמיון של מצבים עתידיים קשים - אנחנו יכולים להכין את עצמנו ולהקל על עצמנו לפעול ולעכל את מציאות העתיד.

אני מסכים עם הרבה מהדברים שכתבת.
לא בטוח שאני רוצה לחיות הרבה זמן, האמת שכמעט בטוח שלא. כי בתכלס אני לא אוהב את המציאות שאנחנו חיים בה. אני כבר כאן, זה לא ישתנה בקרוב, עד אז אני מקווה כמוך שהזמן שלי יעבור בשלווה ושיהיה נטול כאב לא נחוץ. אי אפשר להימנע מכאב, מה גם שכאב וכישלונות ואכזבות אלו דברים נחוצים לנו כדי להשתפר ולהפוך לחזקים יותר. אבל אני לא שואף לחיות המון שנים. יש לי מין תחושה כזאת לא מוסברת שכל הזמן אומרת לי שאני אעזוב את העולם צעיר. ואת יודעת מה, ככה או ככה, לא אכפת לי.

הפסקתי לרדוף אחרי אושר. אני פשוט מתמקד בדברים שעושים לי טוב, הסיפוק מגיע משם. הוא מגיע מהניסיון, מהעשייה, מההצלחות. זה הכי טוב שנקבל. נדמה לי...

לא יודע אם אני מסכים עם הפסקה האחרונה. לא חושב שיש ברירת מחדל למצב הנפשי שלנו. אנחנו בני אדם והחיים האלה דינמיים מדי ולא צפויים בכלל. זה בדיוק העניין, לא צריך לפחד מהרגשות השליליים, לא צריך לדחות אותם ולחשוב שהם לא בסדר. אלא להבין שגם הם חלק מהחיים שלנו. להבין שיש תקופות כאלה ויש אחרות טובות יותר. ואז פשוט לחיות. תתמקדי בדברים שעושים לך טוב, סאן, אין יותר פשוט מזה. אחרת מה שווים החיים האלה? אם כבר סובלים, לפחות שיהיה כיף.

ראסטה, אני באופן אישי גיליתי שהאושר שלי לא בא מיותר דברים אלא מפחות דברים.
פחות לחץ, פחות כאב, פחות קשרים מיותרים, ולפעמים - אני חושבת שבמקרים מסוימים, אפילו פחות זמן.
אני חושבת שיש כל מיני דברים שיכולים לשחרר אותנו מטרדות החיים, ושלפעמים על ידי כאוס ואובדן - אפשר גם להשתחרר ולהתחיל באמת לחיות, כי הדברים האלה משנים את איפה שהדגש שלנו נמצא, ויכולים למקד אותנו במה שבאמת חשוב לנו.

אני באופן אישי רוצה לחיות כמה שיותר זמן, ושהזמן הזה יהיה נטול כאב ומלא בשלווה וסיפוק ממה שיש.
אני חושבת שבמקרה של אושר, פחות זה דווקא יותר, כי כשאין לך הרבה אתה מתחיל באמת להתוודע למה שאתה באמת צריך.

אני חושבת שכל האנשים ראויים להיות מאושרים, אבל שאושר זה משהו שצריך לעבוד עליו פנימה ושאולי האנשים שמזניחים את עצמם פנימית יכולים להיחשב לא ראויים, כי הם פשוט לא עשו את העבודה עדיין שנדרשת על מנת לחוות יותר אושר.
אני מסכימה עם הציטוט השני בכך שצריך רצון לאושר, אני חושבת שיש הרבה סיבות לדחות את האושר ולהגיד לעצמך שאסור לך להיות מסופק ומאושר כרגע, כי משהו חסר לך.

שנה שעברה היו לי כל מיני בעיות בריאות, וזה ממש הפריע לי לתפקד וברגע שעם הזמן זה נפתח והצלחתי להבין מה אני צריכה לעשות כדי לחזור לעצמי - פשוט נהייתי כל כך הרבה יותר מאושרת ושלמה כי באמת הערכתי את הבריאות שלי וזה פשוט נהיה הבסיס שלי.
כל עוד אני בריאה ולא מרגישה כאב, מבחינתי, אין לי סיבה לא להיות מאושרת רוב הזמן.

אני גם חושבת שעוד דבר שלמדתי מהתהליך האישי שלי עם אושר, זה שבן אדם צריך איזשהו קו בסיס שהוא המצב הנפשי הקבוע שלו, מעין ברירת מחדל שאיתה הוא מרוצה.
אני חושבת שברירת המחדל שלי בעבר הייתה פשוט עלובה, ושהתאמצתי להרגיש ולחוות דברים מסוג גבוה יותר וכמובן שהצלחתי להגיע אליהם אבל הם היו זמניים וקו הבסיס שלי היה נורא רחוק מהם.
ברגע שהצלחתי להעלות את הקו בסיס הזה, להרגיש שלווה כברירת מחדל, ואז פשוט לנוע רגשית לפי מה שקורה לי בחיים ובידיעה שמה שאני מרגישה בעקבות הדברים החיצוניים הוא זמני, ושאני אחזור לקו הבסיס שלי שוב.
לרדת מתחת לקו הבסיס, שם יש רגשות יותר שלילים כשמשהו "רע" קורה, ועבור דרך זה, ואז פושט לחזור בקלות לקו הבסיס, שהוא מעל ויותר חיובי מרגשות כמו: כעס, קנאה, ובושה - ואז משם, אפשר לנסות להגיע אל רגשות יותר גבוהים כמו: אהבה, הנאה, תשוקה ואושר.
מה שלמדתי זה שכשאני במצב שבו אני חווה את הקווים השליליים, אני לא צריכה לכוון אל הקווים הכי גבוהים כמו אושר ואהבה אלא לאיזשהו קו בסיס שטוב לי איתו, ובו יש רגשות חיוביים יותר אבל לא מאוד גבוהים כמו: שלווה, תכלית, ותקווה.

סורי על החפירה, יש לי יותר מדי "אנרגיית כתיבה" שאין לי לאן לנתב.

ציטוט מספרו של קאמי - מוות מאושר;
"מי שיש לו כסף, יש לו זמן. הזמן נקנה בכסף, הכל נקנה בכסף. להיות או להיעשות עשיר, פירושו שיש לך את הזמן הנדרש כדי להיות מאושר, אם אתה ראוי להיות מאושר."

כסף הוא אמצעי, ועם כל הכוח שלו עדיין לא יכל לקנות לנו זמן. הזמן שאול ושום כמות של כסף, או אמצעים אחרים, תשחרר אותנו מטרדות החיים ואחיזתה של מוות, ובטח לא תהפוך אותנו למאושרים. אל הקבר נגיע עירומים וריקים מכל.

ועוד ציטוט שאהבתי מהספר:

"הטעות, קתרין ילדתי, היא לחשוב שצריך לבחור, שצריך לעשות את מה שרוצים, שישנם תנאים לאושר. תביני, הדבר היחיד שחשוב זה הרצון לאושר, מין הכרה עצומה שכל הזמן נמצאת שם. כל השאר, נשים, יצירות אמנות, הצלחה חברתית, כסף, זה רק תירוצים. בד שמחכה שנרקום עליו."

תודה רבה חיים.
זה בהחלט מורכב, יש כאלה שיש להם מזל והם יודעים מאז שהם זוכרים את עצמים לשם מה הם כאן ועל מה הם רוצים לשים דגש ויש כאלה שצריכים זמן כדי לברר את זה.
אני חושבת שאני משתייכת לאלו שצריכים זמן, ושהרבה אנשים שהם כמוני עלולים לאבד סבלנות עם עצמם ופשוט להתפשר על הדרכים המוכרות או לחפש דרך שנשמעת להם בטוחה והגיונית.

ממש מזדהה עם מה שכתבת לגבי סוג הספרים האלה...
+ שורת המחץ האחרונה- !SOUL KILLING
אני חושב שכל החיים אנחנו נעים במטוטלת בין הדאגה לרווחה הכלכלית שלנו ושל משפחותינו ובין הרצון שלנו לעשות משהו ערכי, משהו לנשמה, משהו שבסוף חיינו נגיד לעצמינו שעשינו משהו פה במסע הזה בעולם הזה.