אי אפשר לשנות את העבר, לשחזר אותו אומר לזנוח את ההווה לטובת עתיד בדיוני.

ג'יי גטסבי, בחור אמיד ומסתורי, מקים את נחלתו מול ביתם של טום ודייזי, זוג נשוי, איתו יש לו היכרות מוקדמת. אל העלילה מצטרפים ניק (המספר), ג'ורדן (מושא אהבתו הזמני), וזוג אומלל שהגורל לא הפגין כלפיו רחמים.

סגנון כתיבתו של פיצג'רלד יומרני לפחות כמו התמה שלו, הוא מתאפיין בתיאורים משתפכים, דימויים עמומים ושפה נושנה (אם כי לאחרון אני לרוב דווקא מתחבר).

היצירה מבקשת לבקר את האליטה החברתית בשנות העשרים הסוערות של ארה"ב. פיצג'רלד מביע את תפיסתו אודות הסיאוב, הצביעות וההפקרות שאפיינו מעמד זה. כמו כן, מבקש להצביע על החבל המתוח עד קצה גבול היכולת בין עוני ועושר, כמו גם, עבר ועתיד.

בהתחשב בעובדה שהוא מסופר בגוף ראשון, לא מפתיע שהספר לא צלח את המעבר לאקרנים.
צמד החמד, טום ודייזי, הזכירו לי בעורמתם ואנוכיותם את דון ובטי דרייפר.

האם יגשים גטסבי את משאלת לבו וישיב את אהבת נעוריו או שמא הניסיון הראוי הזה עתיד להמיט עליו אסון?

לא התפעלתי,
שלושה כוכבים.

The great Gatsby
"גטסבי הגדול" שיצא ב 1925, בה המספר ניק קאראווי הוא בחור בן 30 העובר מהמערב למזרח- לונג איילנד, בייחול להצליח בסחר אגרות חוב. קובע עם עוד משהו להשכיר דירה, הוא נעלם וכך ניק לבדו מזכיר בית צנוע צמוד לאחוזה של 'גטסבי הגדול'- מתעשר חדש שבה מרקע דל וחולם לכבוש את החברה הגבוהה. תחילת הספר עוסק בנשפים הליליים עד אור הבוקר באחוזתו הענקית ובאופן כללי לא קורה כלום עד השליש האחרון של 'גטסבי'. מה שמניע את העלילה זה אהבת נעוריו של גטסבי לדייזי- בחורה מהחברה הגבוהה שהתחתנה כבר עם טום הבא מרקע דומה לשלה, וכן היחסים האפלטונים בין המספר ניק לג'ורדן, בחורה צעירה ויפה, אלופת טורנירים של גולף.
המספר של ניק בגוף ראשון עם דיאלוגים לאורך 'גטסבי', בתמהיל של מספר שנופל על 'גטסבי' הביא מבקרי ספרות להעניק ל'גטסבי' משומה את התואר הרומן הטוב ביותר, מופרך בעליל ולא מוצדק כלל!
מאיפה הם חשבו על זה? בספר שלא קורה בו כלום עד השליש האחרון, המאורעות והשיחות של הדמויות רדודות ועוסקות במי ישתה מה ואיזה יפה הבית יש לדטסבי וכמה הוא 'גדול'.
ספוילר!
פיצג'רלד פותר את כל העלילה בדמויות שמתות אחת אחרי השנייה כמו דומינו.
אולי זה מה שאישי ספרות וסטודנטים עם פסיכומטרי רצפה מתלהבים, לשבת באוניברסיטה מהכסא ועד הדשה ולנהל התדיינות כמו במסיבות קוקטייל שלא לומדים כלום? והעיקר לתפוס פוזה
והרי לכם הרומן הטוב ביותר! (הרומן הכי פחות מוצלח של פיצג'רלד שקראתי).

המספר ניק קאראווי דור שלישי ל'שבט' דומיננטי במערב ארה"ב, מסיים בני הייבן ב 1915 את לימודיו, חי שנה בבית וב 1922 באביב מגיע למזרח לסחור באגרות חוב.
הוא משכיר בונגלו עלוב ב80$, לוכח עוזרת פינית שתסדר ותבשל, והעלילה תתרחש ב'וסט הג' ע"י החוף.
גטסבי על יד חי באחוזה עם 160 דונם של גנים ומושכר תמורת 15-12 אלך דולר .
ניק נפגש עם בני דודיו טום ביוקנאן ואשתו דייזי שעברו למזרח גם הם משיקגו והם עשירים ככורח.
בתחילת הסיפור ניק מכיר את שכניו, אך לא את גטסבי, אל ביתו הוא משקיף מדי יום ומנסה לדמיין את אותו גטסבי שכול החבורה הפטפטנית מדברת רק עליו. 2 הפרקים הראשונים יושבים השכנים, משתכרים ומרכלים. למעשה כמעט כל הספר הולך ככה, ולחשוב על שנתיים של אייטמים ספרותיים בנייד סביב ספר אחד שכבר רוקנו מרוב הילול בחנויות. מה הפניקה? יש ג'ין וטוניק לכולם
מנשף לנשף שלא קורה בו כלום מלבד ריכולים ותיאורים של כמה קוקטיילים ושמלות, אין כמו לרבוץ בדשא ולרכל בין סיגריה לסיגריה, לפחות זה מה שהולך בגטסבי.
המספר ניק מגיע בחליפה לבנה לאחד הנשפים, שירות הסעה לאורחים, תזמורת, רוב האורחים הם לא אורחים אלא רוקדים חופשיים שהגיעו בלי הזמנה.

"פניתי שוב למכרי החדש. "זו מסיבה לא שגרתית עבורי. אפילו לא ראיתי את המארח. אני גר ממש שם-"
"(..) והאיש הזה גטסבי שלח אלי את נהגו האישי עם הזמנה"
"לרגע הוא הביט בי כאילו אינו מבין.
"אני גטסבי, הוא אמר לפתע" (ע"מ 56).

מכאן גטסבי וניק, זוג שכנים בני 30 נהיים החברים הכי טובים. ניק מפלרטט עם ג'ורדן בייקר אלופת הגולף בקשר אפלטוני חסר פואנטה. ניק וגטסבי נוסעים לניו יורק 'ומתאהבים בה' (אחד מהם גר קרוב לניו יורק רק בשביל להיות קרוב לאהבת נעוריו). מתחיל השקר על לימודיו של גטסבי באוקספורד, המפאר את עצמו כדי להיות הבון טון של המסיבה. הוא היה חייל במלחמ"ע ה1, זכה לעיטורים ולא נלחם בפועל.
הם נוסעים לניו יורק לשבת עם וולפסהיים, 'יהודון קטן' בן 50.
דרך ג'ורדן בייקר שמעבירה את בקשתו של ג'יי גטסבי (הסודית משומה?) לניק. הוא מארגן מפגש מחודש בביתו הדל של ניק בין גטסבי לאהובת נעוריו שנשואה לאחר.
הם נפגשים על תה ועוגת לימון לאחר 5 שנים במבוכה רבה. הם הולכים משם לסייר בבית גאסבי הגדול.
ואז אקספוזיציה על גטסבי- ששהה חדל מעש שנה באגם סופיריור, התחנך סנט אולף ולא באוקספורד, והתעשר במכירת אלכוהול בתקופת היובש של שנות ה-20.
הוא פוגש ביריבו טום, על ליבה של דייזי. גטסבי הולך לביתם של טום ודייזי, הם מחליטים לנסוע בדרכים בשליש האחרון של הספר וסוף סוף קורא משהו ב'גטסבי' .
הם נוסעים לניו יורק ומשם מערבה לשיקגו.
דמות נטרפת אחרי דמות, ו'גטסבי 'הוא למעשה מלודרמה של טעויות. המאהבת של אחד הדמויות מתה ומכאן נטרפים הקלפים!

"אני יודע שאני לא מאוד פופולרי. אני לא עושה מסיבות ענקיות. אני מניח שהבנאדם צריך להפוך את הבית שלו לדיר חזירים כדי שיהיו לו איזשהם חברים- בעולם המודרני" (ע"מ 136).

משולש האוהבים מתגלה והעיניים מתפוצצים.

גטסבי הופך לאגדה אורבנית ממדור הפלילים שילדים מבוקר ועד להודעה החדשה מתגנבים לביתו ומסתכלים כמו ניק בתחילת הספר. האהבה הטראגית והלא מושגת תחתום את המלודרמה שמסתיימת כמו טנלובלה או פילם נואר טיפוסי ב'גטסבי הגדול'.

"אני מניח שהוא חשב על השם זמן רב מראש. הוריו היו חוואים חסרי תושייה וכושלים- בדמיונו מעולם לא קיבל אותם כהוריו. האמת הייתה שג'יי גטסבי מוואסט אג, לונג איילנד, צמח בתוך דימויו האפלטוני בעיני עצמו"

באחרית הדבר הכותב אומר שפורסם הספר הוכר כספר תקופתי רומנטי ותו לו, ולא זכה לרומן נוקב המתאר את תחלואיה של אמריקה לדעתו.

"הם חבורה מזופתת", צעקתי מקצה המדשאה אתה שווה יותר מכולם".

בסופו של גטסבי מתפזרים הדמויות כמו סטודנטים בסוף קורס, ואף אחד לא מלווה את גטסבי
כמו שאף אחד לא מלווה את אבא גוריו, למשל.

הספר דומה לדרמה טורקית- "סמיר הגדול" (כן, כמו החומוס) - הוא עשיר ואוהב את זאת, אבל היא אוהבת מישהו אחר
בסוף כולם מתים...

גטסבי, צעיר אמריקאי עשיר ותוסס, גר באחוזת פאר בווסט אג. שכנו החדש שעבר לגור מולו לא מזמן, ניק קאראוויי, הוא המספר והוא פורש בפנינו את סיפורו אפוף המסתורין של גטסבי הידוע לכולם כאחד שעורך מסיבות פאר גדולות. כולם יכולים להגיע ללא צורך בהזמנה. אף אחד מהאנשים שפוקדים את ביתו יום אחר יום, מסיבה אחר מסיבה, לא מכירים אותו אבל נראה שזה לא מפריע להם, הם לא באמת מעוניינים להכיר אותו ועבורם הוא בסהכ עוד דרך למלא את הריקנות שבחייהם באלכוהול, אוכל ריקודים ומוסיקה, עבורם גטסבי הוא לא בן אדם, הוא רכוש, הוא ממון, הוא כרטיס הכניסה שלהם לחיי הזוהר, הוא החלום האמריקאי, הוא חיים ללא דאגות.

ניק יהיה האדם היחיד שיתעניין בו וירצה להכיר אותו ולאט לאט הוא חושף עוד אודותיו ושופך אור על עברו המסתורי, על הדרך בה רכש את הון כספו, על העבר הצבאי שלו, הוא יפגוש באנשים המעטים שמכירים אותו, הוא ילמד על היחסים שלו עם דייזי ורגשותיו כלפיה.

גטסבי מאוהב בדייזי, היא הסיבה והתשובה שלו מאחורי כל מי שהוא ומה שהוא, הוא עשה כל שביכולתו כדי לפגוש אותה שוב והפעם, לא כמו אז בתקופת המלחמה כשהיה חייל עני וללא מעמד, הוא מנצל את ההון והממון שהרוויח ואת המעמד החדש שלו כדי לזכות בתשומת לבה בשנית, הוא עבר אל האחוזה הגדולה בווסט אג כי ידע שהיא גרה באחוזה ממול, את המסיבות המפוארות והנוצצות ערך עבורה, הוא יעשה הכל כדי שתהיה שלו, הכל, אך האם כל זה באמת מספיק?

דרך ניק, פיצג'רלד מבקר את החברה האמריקאית בשנות העשרים של המאה הקודמת, חברה של אנשים קרים, את הרדיפה אחר ממון, פאר, אלכוהול ותענוגות ואת האנוכיות וחוסר העניין שהם מגלים באחר, את סלידתן מהערכים הישנים של החברה והרצון לחיות חיים זוהרים. הוא מתאר חברה בזויה ועל רקע השנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה הוא מספר סיפור על בדידות, על אהבה נכזבת, סיפור על חברות ובעיקר סיפור טרגי על דור שאיבד את דרכו, על החיפוש והכמיהה לחופש, ועל מותו של החלום האמריקאי בדמותו של גטסבי.

פיצג'רלד כתב ספר טוב, הוא הצליח לעורר לחיים את עידן הג'אז, את שנות העשרים הסוערות ואת הדמויות כולן שמרגישות כה אמיתיות, הרצונות שלהן אמיתיים, הכאב האמיתי, הסלידה מהן אמתית, הבלבול, הספק, ההרס העצמי, הריקנות והיאוש. פיצג'רלד מצייר תמונה יפה של אותה תקופה ועל הדרך רוקם סיפור יפה ועצוב.

גטסבי הגדול היא קלאסיקה ספרותית. סוג של רומן שמתרחש בתקופת מלחמת העולם הראשונה באזור ניו יורק / לונג איילנד. העלילה מספרת על אוסף של דמויות שקשורות בצורה מסויימת לגטסבי ומקדמות את הסיפור בדרכים די מתוחכמות. אבל מוסר ההשכל נפל לי רק כמה דקות לאחר שסיימתי את הספר, בעזרת פרק הסיכום של המחבר (מאוכזב מעצמי), שם הבנתי באיזה סוגיה חברתית ניסה סקוט פיצג'רלד לגעת, מבלי לתקוף אותה ישירות, וזה גרם לי להעניק לספר 5 כוכבים במקום 4.

"דייזי וטום ישבו זה מול זה משני צידי שולחן המטבח, ביניהם מונחים צלחת של עוף קר ושני בקבוקי בירה. הוא דיבר אליה בריכוז, ובתוך כך נפלה ידו על ידה וכיסתה אותה. מדי פעם היא הרימה את עיניה אליו והנהנה בהסכמה. הם לא היו מאושרים, ואף אחד מהם לא נגע בעוף או בבירה - ובכל זאת, הם גם לא היו אומללים. על המראה שרתה תחושה ברורה של אינטימיות, וכל אחד יכול היה לומר שהם זוממים משהו יחד."

אני חושבת שהפסקה הזאת היא תמצית הספר. למרות שאין בה שום מילה, לא על גטסבי ולא על "הגדול". ואם נראה לכם שאין בה הרבה ושהיא לא מאוד מעניינת, ובכן אתם די צודקים. זה עדיין ספר שהוא סיפורם של דייזי וטום, זוג צעיר ניו-יורקי בשנות העשרים של המאה הקדמת, של המעמד החברתי שלהם, ושל אנשים ממעמד אחר שרוצים להשתלב בו.

עכשיו תשאלו, למה אותי, תושבת המזרח התיכון בשנות העשרים של המאה העשרים ואחת יעניין רומן מלפני מאה שנה? התשובה היא שהוא באמת לא בהכרח מעניין. אחד מכללי האצבע שלי בקריאה של ספר ובהבנה כמה הוא עדכני למקום, לתקופה ולתרבות שאני נמצאת בה הוא מספר הערות השוליים באדבות המתרגם.
הערה אחת או שתיים- סביר.
חמש הערות - היי, לא נסחפת קצת עם הבעת הבקיאות והחכמה שלך?
עשר הערות - יוסטון, ווי האב א פרובלם. הקורא לא מכיר את הרקע ואת החברה ברמה כזאת, אולי זה לא הספר הנכון לתרגום.
חמש עשרה הערות ומעלה - זה כבר ספר מוער, מחקר אקדמי ולא חומר קריאה.

אז בספר הזה יש המון הערות שוליים. על דמויות, מקומות, רפרנסים תרבותיים, הסברים גיאוגרפיים, התנצלות על ביטויי אנטישמיות של המחבר ותקופתו ועוד.

טוב, מה בספר.
המספר הוא ניק קארוואי, שמעיד על עצמו שהוא לחלוטין משעה שיפוט מוסרי בנוגע לאנשים. הוא מספר סיפור קטן, בן 178 עמודים, על השכן שלו בשכונה בידיונית בפרברי ניו-יורק בשם ג'י גטסבי. גטסבי, אדם עשיר שלא ברור מאיפה ההון שלו הגיע, קנה את הבית בשכונת "ווסט אג" שמשקיפה מעבר למפרץ על השכונה היוקרתית יותר "איסט אג". גטסבי פותח את ביתו ומנהל מסיבות ראוותניות והמוניות, על אף שמנקודת השקפתו של ניק, ג'י עצמו לא מאוד נהנה מהן. הסיבה למסיבות נגלית למספר, ומסופרת ברומן בהדרגה. ג'יי היה מאוהב בדייזי, ועשה את הונו על מנת לזכות באהבתה. אמנם דייזי נשואה לטום ביוקנן, חברו של ניק מהאוניברסיטה, והם מנהלים חיי מעמד עליון סבירים למדי, אבל זה לא מאוד מפריע לגטסבי בתוכניתו ושאיפותיו.

מכאן זה גובל בספוילרים, אז לא אמשיך הלאה, רק אומר שהאהבה הגדולה מהחיים לא מנצחת פה, ובסוף אנשים נשארים ביציבות שמקנה להם המעמד החברתי שלהם והמסגרת המשפחתית שבנו, ואולי זה מבאס את המחבר. כן אומר שמבחינתי הספר הזה חלול למדי, גולל בצורה רזה חיים לא מעניינים של אנשים לא מעניינים, שכאשר קורה להם דבר טוב זה לא משמח אותי, כאשר קורה להם דבר רע לבי אינו נכמר, ודילמות החיים שלהם לא מרגשות אותי. האם זה רומן גדול? בתקופתו של פיצג'רלד גרסו שלא, אבל במפתיע אחרי עשרות שנים היתה לו עדנה, קצת כמו סטונר. מהרבה סיבות כמו סטונר. האם זה מצדיק תרגום לעברית? יתכן. האם זה מצדיק שלושה תרגומים שונים לעברית? לא נראה לי. אומרים לי שהספר היווה השראה ליצירות מופת כמו זו המתורגמת לעברית בטעות בשם "יער נורווגי" של מורקמי, ובכן די פשוט לי להאמין בזה. גם ביער נורווגי נגעה בי אותה תחושה חלולה של שום דבר שקורה לאנשים לא מעניינים.

זהירות: הקדמה ארוכה. שנים רבות נמנעתי מקריאת הספר. מצד אחד אנשים לא הפסיקו להלל אותו, ומן הצד השני אנשים קטלו אותו באכזריות ("גטסבי הקטן" הייתה הבדיחה הנדושה). החלטתי, אז, שספר שמושך תגובות כל כך קיצוניות בטח יוביל גם אותי (אדם שנוטה לגוזמות) לפסק דין קיצוני לאחד הצדדים. מה גם שקלאסיקה שמושכת תגובות כאלו היא בד"כ מסוג הקלאסיקות שנקבעו בוועדה הסודית (שאף פעם לא שואלת לטעמי) אשר יושבת אי שם (כנראה באקדמיה) ומחליטה מהי קלאסיקה ומה אינו קלאסיקה, ולרוב טועה. יום אחד הופיע הספר בבית. אחי קנה אותו, אבל הוא נותר מיותם על השולחן, בלי הסימן לאורך הכריכה שמעיד על תשומת הלב. לאחר מספר ימים לא יכולתי להתאפק יותר ויצאתי לדרך. מישהו היה צריך לקרוא אותו.
הספר נחמד, לא יותר מזה לדעתי. פיצג'ארלד בהחלט היה סופר מיומן, וכל משפט, כל דיאלוג, והעלילה בכללותה מהודקים ביד אומן. אבל את האמת? הסיפור לא מעניין בצורה יוצאת דופן (אפילו משעמם בחלק מהספר). המשפטים באמת מהודקים כאמור, אבל ממש לא דורשים קריאה שנייה ושלישית כאילו הם מסתירים איזו משמעות מיסטית (כמו שהמהללים נוהגים לציין). הסוף נראה לי די צפוי, בערך ממחצית הספר. כמו כן, לצערי אני לא מוצא בו איזה מוסר השכל שנכון לכל זמן (עוד דבר שהמהללים אומרים). למעשה, הספר די תחום בתוך זמנו, ימי שנות ה-20 העליזות (שהיו במידה מסוימת תגובת נגד לימי הדיכאון של הדור האבוד של מלחמת העולם הראשונה). דווקא מכאן צומח יופיו של הספר, בתיאורים של אותה תקופה והלך הרוח שלה. מבחינה זו הספר בהחלט הכניס אותי לתקופה שרק קראתי עליה בריחוק, אבל אף פעם לא יצא לי לקרוא עליה מבחינת החוויה. לסיכום: ספר נחמד מאוד, באורך המדויק ביותר שיכל הסופר לכתוב, שנכתב ביד אמן של צורה ואסתטיקה (אולי אם היו לי הכישורים שלו, הביקורת הזאת הייתה הרבה יותר קצרה). ספר מופת? יצירה על-זמנית? לדעתי לא.

לאור הסרט שיצא עכשיו הגיע הבן שלי עם הספר, ולאחר הצצה בו המשכתי לקרוא בו עד סופו.
סקוט פיצג'רלד יצר כאן משל מפואר על החברה הגבוהה של שנות העשרים במאה שעברה. ניו יורק, רחוקה מאד מהבוץ והזוועה של מלחמת העולם הראשונה בארופה, ורחוקה מאד מהיאוש שאולי לא כל כך נראה שלאחר נפילת התאומים - בשנות העשרים היא עיר זוהרת, שמחה, ממועדוניה בוקעים צלילי הרגטיים והג'אז וכן, "הזהב מתגלגל ברחובות" ו"צומח על העצים". ניו יורק של אז, כמו ערים גדולות אחרות בעולם, היא ניו יורק האמיתית ללא עדרי התיירים שמסתובבים הלוך ושוב, עיר ששואבת למסיבותיה את אנשי ברוקלין, פלאשינג (קווינס) ולונג איילנד. אין ספק שפיצג'רלד כותב מתוך אהדה ואולי הערצה לחברה הגבוהה של ניו יורק, עם זאת הוא חושף גם את חולייה.
לעניין הזה, עוד לפני שהוא מפגיש אותנו עם גטסבי המסתורי, הוא מפגיש אותנו עם ביתו המפואר והענק, עם הדשא הגזוז למשעי וחדריו המוארים, עם מסיבות אין קץ שכל המי ומי מופיעים שם, מוסיקה וריקודים, קולות צחוק ודיבור, בקיצור שמח. אלא שמתברר בסופו של דבר שמאחורי כל זה מסתתרת ריקנות גדולה, והבית הזה מהווה משל ברור לתפישתו של הסופר את החברה הגבוהה של ניו יורק של אז.
לבסוף, ובחושך מופיע גטסבי הגדול והעשיר, אך מסתבר שלחברה הסגורה והסנובית של היחסנים קשה לחדור, וגטסבי נעים ההליכות, המוכשר והמנומס נוגע לליבנו בבדידותו מעבר לכל החגיגות. אז מי הוא גטסבי? התשובה מצויה במי נמצא שם אתו בסופו של דבר.
ועוד משהו, לדעתי גטסבי תפור ועשוי על רוברט רדפורד.

הספר קצר יחסית. מכיל עלילה והערות המתרגם , אשר מעשירות את חווית הקריאה.

ניק קראווי, צעיר אשר מחליט להתנתק מחבלי התמיכה של הוריו ופוצח בחייו העצמאיים כסוחר באגרות חוב. היות ומשאביו הפיננסים דלים, הוא שוכר בית בשמונים דולר לחודש, בסמיכות לעשיר מסתורי בשם ג'יי גטסבי.
הלה, נוהג לערוך מסיבות פאר המתארכות ימים, וניק מתיידד עמו. בניסיונו לתפור את התעלומה למקור עושרו של גטסבי, הוא מנסה לתחקר את האורחים במסיבה, אך הם אינם יודעים על עברו.

בין האורחים אנו מכירים את הגיבורים הראשיים בעלילה. דייזי הנשואה לטום, ג'ורדן (שחקנית גולף) וג'יי גטסבי.
גטסבי היה מאוהב בעבר בדייזי ומעוניין להבעיר שוב לפיד האהבה הנושנה .

לדעתי הספר הינו מראה לחברה, ערכיה ומוסר ולא רק בשנות ה 20 המוקדמות של המאה הקודמת.
הערה: הספר מאוד שנון, ומכיל דקויות שבשל העמימות שבו ניתן לעתים לפספסן. אך אל דאגה הערות המתרגם, משלימות את התמונה השלמה.

מומלץ ביותר.

הספר תמיד היה מוכר לי, וכמובן החלטתי שהגיע הזמן לקרוא אותו. כשקראתי את התקציר ציפיתי לעלילה מותחת, שרק בסוף הספר אבין איך הכל מתחבר לעבר של גטסבי. התחלתי לקרוא את הספר, ולא הבנתי איך העלילה אמורה להתפתח, הרי הספר גם ככה קצר, אז איך אפשר באמת להתחבר לדמויות ולעלילה? וחשבתי שאולי הספר לא מתאים לי, גם אף פעם לא התחברתי לספרים שהמספר הוא זכר. אחרי הפרק השני לא הצלחתי להוריד את הספר מהידיים.
הספר אומנם קצר ומרתיע, אבל העלילה פשוט ממוקדת בלי תיאורים מיותרים שלא מעניינים את הקוראים. אני אישית אוהבת את העיר ניו יורק, והעיר מתוארת כל כך טוב שזה עשה לי חשק לחזור בזמן. נורא נהניתי לקרוא את הספר. בוודאות אקרא אותו שוב. ממליצה לקרוא.
בנוסף, ראיתי את הספר משנת 2013 עם ליאונרדו דה קפריו, הסרט מדהים, ממליצה גם לצפות בסרט.