ביקורת ספרותית על Agua Viva מאת Clarice Lispector

---

טוב אין הרבה מה לומר על קלריס. אני במועדון שלה סופית מה אני אעשה. היה נחמד ב"קרוב ללב הפראי" הבכור, היא קנתה אותי סופית ב"תשוקה על פי ז'. א." שמרוב שאהבתי אותו כל כך לא הצלחתי לכנס מילים. והפעם, נראה שקלריס בעצמה ב-1973, כתבה את Agua Viva שמעולם לא תורגם לעברית. והיא מנסה לתפוס מהות. היא מתעסקת עם דברים שגדולים מאיתנו. איפשהו בין פרוזה לשירה. אם ב"תשוקה" היה אפשר לזהות וייבים של ארתור רמבו עם האימה והקרבה לגועל פיזי. בAgua Viva קלריס היא כבר בליגה משל עצמה. רוחנית מאוד. היא כל הזמן מדברת על ה"זה". מעין טירוף ללא הסבר, או חיפוש קדחנתי אחרי משמעות.

אין פרקים, אין דמות, מונולוג שהוא מעין יומן ובו הדוברת יודעת על מה היא מדברת אבל לא יודעת מהו הדבר. מבקר אמר פעם על הספר הזה: "תיזהרו מקלריס. זו לא ספרות, זה כישוף". אבל זה הרבה יותר מזה. קלריס נכנסת להרהורים אקזיסטנציאליסטיים ממה שזה נראה, אבל מסרבת להיות מובסת, רוצה להמשיך לחיות ולחייך. וזה חלק מהיופי בחיים שכוללים יותר שאלות מתשובות ומספקים יותר במהלך הדרך מאשר התוצאה הסופית שספק שאי פעם נראה בחיינו. או בכללי מהספר עצמו. לא יודע אם הייתי ממליץ להיכנס לתוך גוף העבודה של הסופרת דרך זה. אבל למי שאהב ורוצה להתקדם ולהיטיב לכת, "אגווה ויוה" מספק. הוא מוזיקה במילים, ציור בפסקאות. לא יודע מאיזה סוג, אבל זה כבר מזמן עבר את הגדרת הפרוזה/ספרות/כו'. המסתורין שולט ביד רמה.

ולסיכום, כדי לתפוס טיפה את הספר הזה, אני מתרגם את אחת הפסקאות:

"יש כל כך הרבה לומר ואני לא יודעת איך לומר. המילים חסרות. אבל אני מסרבת להמציא מילים חדשות: אלו שכבר קיימות חייבות לומר את מה שיכול להיאמר ומה שאסור. ואני חשה שמשהו כלשהו הוא אסור. אם יש בי את הכוח. מעבר למחשבה אין מילים: הן עצמן. הציור שלי ללא מילים: הוא מעבר למחשבה. בארץ זו של ה"זה" עצמו אני גביש אקסטטי טהור. אני הוא עצמו. אני עצמי. אתה עצמך."

» ביקורות נוספות של tHeDUDE
» ביקורות נוספות על Agua Viva