התרבות האמריקאית נתפסת כתרבות תובעת וגם כתרבות המתגוננת בפני תביעות. כתוצאה מכך חברה אינה יכולה לפעול בלי צוות משפטי ענק, הכולל עורכי דין, תחקירנים ובלשים. התרבות הזו הופכת כל אזרח שנפגע איכשהו - גם בעקבות רשלנות שלו - כמועמד לזכות בסכום "שיסדר לו את החיים". אי אפשר לדעת מה פה הביצה ומה התרנגולת - האם עורכי הדין שהתרבו ליבו את הרצון "שמישהו ישלם" או שהצורך בתובעים הגדיל את מספר עורכי הדין שמצאו כר נרחב לפעולתם. כך או כך "תרבות התביעות" הזו מולידה תופעות רבות - לעתים אבסורדיות - וגם דרמות משפטיות, שנהפכו מצרך מבוקש.
אחת הסיבות, אני חושבת, לחיבתנו לסוג הזה של ספרים הוא שאנחנו אוהבים להאמין בסיפורי סינדרלה. אנחנו אוהבים לקרוא ספרים ולצפות בסרטים בהם עורך הדין שהוא הצד החלש מתייצב מול יריבו החזק ממנו וברגע האחרון הופך את המגמה, זוכה במשפט ומוציא את הצדק לאור. אנחנו רוצים להאמין ש"סוף הצדק לנצח" ולהאמין שהפרש הבודד יצליח לנקות את העיירה ממושחתיה וכגמול יזכה בצדק וגם בנערה.

מעשה בעורך דין צעיר ומוכשר שחמש שנים הוא בורג קטן במשרד עורכי דין ענק ומהודר. ברגע של (אי) שפיות הוא נמלט ממקום עבודתו המשמים, המבטיח לו תגמולים כספיים גבוהים וכבוד, תמורת חייו. באופן מקרי הוא מגיע למשרד עורכי דין שהוא ההפך הגמור ממקום עבודתו הקודם: המשרד הזה מתנהל על גבול החוקיות, שני השותפים בו "רודפים אחרי אמבולנסים" לפרנסתם, לקוחותיהם הם העלובים שבעלובים, התופסים את עורכי דינם כיריבים, מנסים להתחמק משכר טירחה, לרמות את עורכי דינם ולריב איתם. הוא מתחיל לעבוד באותו משרד, ומתחיל ללמוד את עובדות החיים.

גרישם הוא סופר מוכשר ביותר. הוא יודע לספר סיפור, להביע בסיפור גם את עמדותיו החברתיות הליברליות, לנמק היטב את גישתו. הוא בונה היטב את דמויותיו ומצליח לייצר מתח גם בלי לשפוך דם.
אני מחבבת את גרישם גם כי קל לפענח את הלך הרוח שלו בעת שכתב את הספר. את "עת להרוג", למשל, נראה לי שהוא כתב בזעם. את "התא" חשבתי שהוא כתב בייאוש. "בית צבוע" נכתב כזיכרון אפל. הספר הזה נכתב, כך נראה לי, כהתבדחות. גרישם מתבדח פה על עולם עורכי הדין - מין יקום מקביל לחיי בני האדם הרגילים - מתבדח על תרבות התביעות הנהוגה בחברה האמריקאית. הוא מתבדח על הרגלי הגירושים וגם על הרגלי הזלילה של האמריקאים. הוא אינו מתבדח על החלכאים האמיתיים בתרבות הזו - על המהגרים הבלתי חוקיים המנוצלים בגלל מצבם, על חברות העולם השלישי המספקות שפע "שפני ניסיון" אנושיים לניסויי תרופות.
נהניתי מאד מקריאתו. אלה המחבבים את גרישם ייהנו ממנו גם הם, במיוחד אם אינם עורכי דין...


*

הולך סחור סחור. נמרחתי והתאכזבתי. לא אופייני לסופר.

ג'ון גרישם מתמחה בכתיבת ספרים על עורכי דין קטנים המייצגים את החלש מול פירמות גדולות המייצגות את העשירים הדורסניים (מעין דוד מול גוליית מודרני). בחלקו הראשון של הספר הוא גורם לנו להזדהות עם החלשים ואז "אנחנו" דופקים את הרעים.

אבל ב "מייצגים" העורכי דין מהמשרד הקטן לא בדיוק מייצגים את הטובים, והעורכי דין של העשירים לא בדיוק "רעים"...

דיוויד עבד בחברה גדולה של עורכי דין לא היה לו יום ולא לילה את אשתו הוא ראה בדר"כ בארוחת ערב מול הטלוויזיה כשהוא לא נרדם. יום אחד הוא החליט שנמאס לו הוא עזב בתחילת יום העבודה והלך להשתכר. למזלו אשתו תמכה בהחלטתו לעבור למשרד חדש המתמחה ברדיפה אחרי אמבולנסים. ואז הגיע "התיק" יש צפייה להכנסה אסטרונומית. אבל יש בעיה קלה צריך לייצג את התובע בבית משפט ואף אחד במשרד החדש לא יודע איך עושים את זה נכון.

מהספרים היותר טובים של גרישם , מומלץ בחום.

גון גרישם ידע הרבה עליות ומורדות בשנים האחרונות, בעיקר מורדות אחרי תקופת הזהב שלו עם הפירמה, תיק שקנאי והלקוח. נטשתי אותו אחרי משחק המושבעים המחפיר ולא הייתי חוזר לולא עיתון הארץ החליט להעניק למנויו הניסיונים את הספר הזה. והפתעה: גרישם במיטבו. העלילה מרתקת, אם כי מזכירה במעט את הסיפור של ארין ברקוביץ', הספר לכשעמנו נקרא במהירות והתמהיל המשפטי מזוגג היטב עם הדמויות הצבעוניות שבמשרד עורכי הדין הקטן.
אז ככה:
כיף לדעת שאחרי תקופת שפל גרישם חזר לעצמו בספר טוב
הדמויות מצוינות והקונפליקטים ביניהם מעניינים
אין רגע אחד משעמם במשרד עורכי הדין מה שאומר שגם הספר זורם היטב
נהניתי

ספר נחמד קליל ושוטף.
ג'ון גרישם במותחן משפטי נוסף, והפעם סיפורה של פירמת עורכי דין קטנה, שני עורכי דין ותיקים מהשוליים, שכל נסיונם עד כה הוא בתביעות פיצויי תאונה קטנות ותיקי גירושין ועתה הם נקלעים, באופן מוזר, לתביעת ענק מול חברת תרופות עתירת מליארדים.
בסיפור קולח, המתובל בהומור, מתאר גרישם את המציאות של תביעות ייצוגיות ותביעות צרכנות נגד תאגידי ענק, את הניסיון לקחת חלק מהעוגה תוך תקווה שעסקת טיעון משתלמת, תשלם בזמן קצר יחסית, הון עתק, אפילו מבלי להגיע להתדיין בבית המשפט.
כל הסיפור עטוף במספר עורכי דין, טיפוסים מעניינים כל אחד בפני עצמו, ונקרא ממש "בשלוק".
ספר מהנה וטוב.

יש ספרים שכשאתה מסיים לקרוא אותם מתפשט חיוך מטופש על פניך מסיבה פשוטה- נהנית מאוד לקרוא אותם.
ולא תמיד אפשר להצביע על הסיבות המדוייקות לכך.

אבל בכל זאת אנסה. על היום קראתי רק 2 ספרים של גרישם. ספר זה ו"התא". שניהם מעולים.
העלילה בנויה היטב, לא כבדה מדי, מעניינת ושונה קצת מהז'אנרים שאני מתמקד בהם (מתח).

הסיבה היחידה בגללה הורדתי כוכב אחד (כי הספר לא מושלם למרות כל השבחים)- העלילה די נמרחה יחסית לספר שיש לו כמעט 400 עמודים. ניתן היה לספר בדיוק את אותו הסיפור גם עם 50 עמודים פחות. אז אם כבר ישנה כמות כזאת של עמודים- מן הראוי שהעלילה תהיה קצת יותר ארוכה ולא תימרח בחלקים מסויימים בספר.

לא מהמוצלחים ביותר של גרישם. כרגיל הוא כותב מצוין ובשפה קולחת, אבל העלילה שדופה וגם הדמויות לא עבות במיוחד. הקריאה נותנת תחושה שהספר נכתב כלאחר יד ולא בהשקעה גדולה. אולי גרישם הגיע לשלב עייפות החומר? ספר בסדר. לא יותר מזה.

עוד רומן מבית היוצר של אלוף הרומנים המשפטיים האמריקאיים. צפוי וכבר 30 עמודים לפני הסוף ידעתי בלי בעייה לצפות את סופו של הסיפור. שנה את שמות הגיבורים ותמיד תקבל עלילה דומה - אבל...הבחור יודע לכתוב והוא כל כך קריא ושוטף שגם אם העלילה דומה ואפילו צפוייה אני תמיד נשבה וממשיך לקרוא ואפילו מצפה לספר הבא. מומלץ לחובבי הז'אנר.

ספר נחמד וקליל יחסית. הוא מתחיל בצורה מעניינת וקולחת אודות דיוויד זינק שנקלע לבר אחרי שהוא ברח מהחברה הענקית בה עבד. הוא מגיע למשרד של 'פינלי את פיג' ומשם מתפתחת העלילה. המשרד שאליו הגיע דיוויד נכנס לתביעה מול חברת התרופות ואריק, ואז העלילה ממשיכה בכיוון התביעה. אמנם היה כיף לקרוא את ג'ון גרישם, אבל במהלך הספר ולקראת הסוף הוא היה כמו כל ספר אחר של גרישם. מה שקורה בבית המשפט וכל העלילה שמלווה עורכי דין וכיוצא בזה. הספר הוא רגיל, שגרתי, לא מיוחד ולא משהו שונה שאפשר להגיד "זה אחד הספרים הטובים שקראתי", הוא די רגיל, ולא שונה מספריו האחרים. אבל, כמובן, אם בא קצת לנקות את הראש ולקרוא מתח עלילתי, קצת בידורי, אפשר בהחלט להשקיע בספר זה. ספר נחמד. לא יותר מזה.