ביקורת ספרותית על דם חם - קורמורן סטרייק #5 מאת רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)
ספר מעולה

---

חובבי פנטזיה רציניים, כאלה שאוכלים הוביטים לארוחת בוקר ומדייקים בכל תו ותג בשר הטבעות, נוטים לזלזל בהארי פוטר כספר פנטזיה.
הפנטזיה בספר, כך נטען, היא טכנית. אין בה את העוצמה ואת המסתורין שבקסם המוצג בספרי פנטזיה אמיתיים. נדמה שזה לא הפריע למיליוני ילדים (ומבוגרים) ברחבי העולם להישבות בקסמה (הטכני!) של הסדרה. אך כפי שאולי גילו מאות סופרי הילדים ששלחו את ידם בכתיבת פנטזיה לאחר ההצלחה המסחררת של הארי פוטר - לא כל כך קל לשחזר את ההצלחה הזאת. כן, יש לא מעט ספרי פנטזיה שהצליחו יפה לאחר הארי פוטר, אבל נדמה לי שאף אחד לא הגיע לרמת ההצלחה של רולינג. חלק מהפער הזה נעוץ אולי בכך שהדגש אצל רולינג מעולם לא היה על הפנטזיה. רולינג מתעניינת בבני אדם, בדמויות, במערכות היחסים ביניהן, ברגשות שלהן ובהתפתחות שלהן. לא משנה אם שנאתם את הארי פוטר, אהבתם את מאלפוי (למה לעזאזל? איזה טרנד משונה) או חיבבתם במיוחד את נוויל, הדמויות של הארי פוטר הם חלק משמעותי מכוח המשיכה שלו.
הארי פוטר כתוב במיטב המסורת של ספרי חבורות הילדים - כמו אלו של אניד בלייטון, ספרי הפנימיות הבריטיים - כמו ג'נינגס ואפילו ספרי הפנטזיה + חבורת ילדים - כמו נרניה. אבל בספרי הפנימיות וחבורות הילדים שהזכרתי - הדמויות אינן עוברות התפתחות. אין חשיבות לסדר בסדרות האלו, אין זה משנה איזה ספר בא קודם ואיזה אחר כך. הילדים אולי גדלים מדי פעם, עולים כיתה, גובהים, אבל הם נשארים אותם ילדים בדיוק שפותרים בכל ספר תעלומה אחרת, ובנרניה - נעלמים מהסדרה ברגע שהתבגרו לטובת ילדים חדשים.
רולינג כתבה סדרה של שבעה ספרים שבה הסדר הוא קריטי, לא רק בגלל ההתפתחות בקו העלילתי אלא גם בגלל ההתבגרות וההתפתחות של הדמויות. וכשהסדרה הגיעה לסיומה, רולינג עוד דישדשה קצת בשולי העולם שנוצר בסדרה (סרטים, מחזה), אבל נראה שלא מצאה עניין לכתוב סדרה חדשה המתרחשת באותו עולם. סדרה כזו, לו היתה נכתבת, היתה כנראה נמכרת ומכניסה לה לא מעט כסף, אבל עושה רושם שרולינג סיפרה את סיפורן של הדמויות מילדות עד בגרות וכאן תם הסיפור מבחינתה. היא עברה הלאה.
כן, אני יודעת שאני לא כותבת ביקורת על הארי פוטר. סדרת הבלש של רולינג היא משהו אחר לגמרי, כמובן. סדרה ריאליסטית למבוגרים, לעומת סדרת פנטזיה לילדים, אבל הדמיון בעניין הזה בכל זאת בולט: גם בסדרת הבלש שלה, רולינג כותבת במיטב המסורת של הספרות הבלשית. העלילה איטית, נמנעת במתכוון מקליף האנגרים בסופי פרקים האופייניים לכתיבת בלש/מתח של ימינו. המתח נבנה לאט-לאט מתוך הצטברות של פרטים קטנים, אפילו מתישים לפעמים.
אבל גם בסדרה הזאת, בדומה להארי פוטר, יש חשיבות לסדר. שלא כמו ספרי שרלוק הולמס או גברת מארפל והרקול פוארו או ג'ק ריצ'ר (הוא בן ימינו, כתוב בקצב מהיר ולא בריטי, אבל כמו סטרייק הוא שוטר צבאי לשעבר אז תסלחו לי על האסוציאציה), שאפשר לקרוא בכל סדר שרוצים, את ספרי קורמורן סטרייק ורובין אלקוט רצוי לקרוא לפי הסדר בו פורסמו, וזאת למרות שבכל ספר יש תעלומה בלשית העומדת בפני עצמה. הפעם, הסדר חשוב רק בגלל תהליך ההתפתחות של הגיבורים ושל מערכת היחסים ביניהם.
גם בסדרה הזאת, מה שמעניין את רולינג הוא קודם כל בני אדם, הרגשות שלהם, ההתמודדויות שלהם, תהליכי התפתחות שהם עוברים ומערכות היחסים ביניהם, ולא משנה אם הם קוסמים בני 11 שמנופפים בשרביטים או שוטרים צבאיים בני 40 בעלי רגל אחת.
וככל שהספר מתקדם, המתח שנבנה באיטיות מתגבר, נהיה קשה יותר ויותר להניח את הספר מהיד בין הפרקים… אבל המתח שם לא רק בגלל התעלומה הבלשית (שהיא בהחלט מסקרנת) אלא גם בגלל מערכת היחסים בין הגיבורים.
בספר "דם חם" מתבקשים סטרייק ורובין לגלות מה עלה בגורלה של אשה שנעלמה וככל הנראה נרצחה לפני 40 שנה. רבים מהעדים הפוטנציאליים לפרשיית ההיעלמות הזאת כבר אינם בין החיים, לא פשוט למצוא את אלו שכן ועוד פחות פשוט להוציא מהם מידע בעל ערך. העלילה מדשדשת בתחילת הספר, התהליך איטי, מתסכל, גדוש אכזבות, ומקרטע בין קשיי החיים הפרטיים של הבלשים ובין שאר הלקוחות (הפחות מעניינים) של משרד החקירות שלהם. נשמע משעמם? אולי, אבל מי שכבר ליווה את סטרייק ואת רובין במשך ארבעת הספרים הקודמים מוצא את עצמו נשאב יותר ויותר לעולם שלהם, וככל שרב הפירוט כך גדלה תחושת המציאות וההיכרות איתם. בשליש האחרון של הספר כשקצב ההתרחשויות מאיץ לפתע בשתי הגזרות: גזרת התעלומה הבלשית וגזרת מערכת היחסים, מקבלים את התגמול המלא על הסבלנות בשני השליש הראשונים.

***

אפשר למצוא בספר הדים להשקפת עולמה הפמיניסטית של רולינג. Me Too משתלב היטב כאן היטב, אבל בקטע אחד בספר רולינג מעזה גם לשחות נגד הזרם, בסצנה בה סטרייק השיכור מתווכח עם חברים של רובין:

"אני לא מפספס שום דבר בטענה המעודנת והדפוקה שלך," התפרץ סטרייק. "אני אומר לך שבעולם האמיתי, צעדת הזונות הדפוקה הזאת -"
"צעדת השרמוטות," כמעט צעקו קייל וקורטני.
"- לא תשנה כלום. סוג הגברים שקוראים לנשים שרמוטות יסתכל על המופע שלכם ויחשוב לעצמו, 'תראו, הולכת שם חבורה של שרמוטות'. אתם יכולים לתבוע מחדש בעלות על השפה הארורה כמה שבא לכם. אתה לא משנה צורת הנת - התנ - התנהגות בעולם האמיתי על ידי החלטה ששרמוטה זה לא עלבון."

ובהמשך כשסטרייק נזכר בויכוח הזה:

"כל חייה של לדה סטרייק היו קרב מתמשך נגד אילוצים מכל סוג: צעדת מחאה בתחתונים ודאי היתה נראית לה פשוט עוד מכת מחץ אדירה לכל המגבלות. סטרייק, גם אם מעולם לא שכח את הלב הנדיב של לדה או את אהבתה ללא סייג לצד החלש, היה מפוכח לחלוטין לגבי העובדה שהאקטיביזם שלה לרוב קיבל צורה של אקסהיביציוניזם נלהב. העמל המייגע של גיוס תומכים מדלת לדלת, הדרך הקשה לפשרה, או העבודה היסודית הכרוכה בכל שינוי מבני, כל אלה לא היו בשביל לדה. מאחר שלא ניחנה במחשבה מעמיקה או ביקורתית היא היתה טרף קל למה שסטרייק ראה בו שרלטנות אינטלקטואלית. הבסיס לפילוסופיית החיים שלה, אם זו המיה המתאימה לאוסף הרשלני של גחמות ושליפות מן המותן שהיא קראה להן אמונות ודעות, היה שכל מה שמכעיס את הבורגנות הוא טוב וצודק. מטבע הדברים, אין ספק שהיתה מתייצבת לצידת של קייל וקורטני ותומכת בלהט בפורנוגרפיה ובצעדת השרמוטות"

ואם חשבנו שרובין תיתן את הקונטרה, היא דווקא מסכמת לעצמה את הדיון כך:

"הם לא רצו לשמוע את הסיפורים של סטרייק כי היה מנחם הרבה יותר להאמין שהשפה לבדה יכולה ליצור גרסה חדשה של העולם"

***

אפשר לעצור את הביקורת כאן, אבל אני בכל זאת רוצה להגיד כמה מילים על מערכת היחסים בין סטרייק לרובין, וכאן יגיעו גם קצת ספוילרים.
כאמור, אנחנו כבר בספר החמישי, וחלק מהספרים עבי כרס למדי, ומערכת היחסים הזו מתקדמת כל כך כל כך לאט.
כמה לאט?
לאט שקשה להאמין, לאט לא כל כך מציאותי, לאט מדי ביחס לעולם שאנחנו חיים בו.
אם תקלידו Cormoran Strike בחיפוש ביוטיוב תקבלו קטעים מתוך הסדרה שיגרמו לכם להאמין שמדובר בעצם בסדרה רומנטית, לא בסדרה בלשית. אבל שום ספרות רומנטית לא היתה מכילה קצב כה איטי של רומן. חמישה ספרים! ואין עדיין אפילו נשיקה.
יש סיבות טובות, לכאורה. סטרייק מתאושש מפרידה כואבת, רובין של תחילת הסדרה מאורסת, אחר כך מתחתנת ומתגרשת, אבל המתח המיני שם מהרגע הראשון, מחכה להתממש ומי תיאר לעצמו שזה ייקח כל כך הרבה זמן? נראה שרולינג מנסה להגיד משהו בהשתהות הזאת, בבנייה הכל כך איטית, ואולי זו המחשבה הזו, הכמעט מובנת מאליה (ובכל זאת לא לגמרי):
"מוריס, חשה רובין כשעשתה את דרכה אל הרכבת התחתית, לא באמת מחבב נשים. הוא חושק בהן, אבל זה כמובן עניין שונה לחלוטין".
הספר הזה גדוש בגברים שחושקים בנשים באופנים משונים במיוחד, החל מרוצח אכזרי המספק את תשוקתו ע"י גרימת כאב וסבל, דרך גבר הנהנה מיחסי מין רק עם אשה המעמידה פני מתה, ועד תסמונת מוזרה בשם אוטונפיופיליה - אל תחפשו בגוגל אם אתם מתכננים לקרוא את הספר, זה לא ספוילר ענק אבל עדיין ספוילר.
מערכת היחסים בין רובין לסטרייק היא קודם כל מערכת יחסים חברית, והיא מגיעה לשיא בספר הזה, ואולי זה הקו שרולינג מנסה לשרטט לנו בין מערכות יחסים הרסניות ונצלניות למערכות יחסים חיוביות ובונות.
ומכיוון שהתחלתי לדבר על רומנטיקה, כידוע יש לי קבעון בעניין הזה ואני לא יכולה לדבר על ספרות רומנטית בלי להזכיר את המלכה האם של הז'אנר "גאווה ודעה קדומה".
מה הקשר? אין שום קשר, אמנם, אבל חשבתי על ההסטה שמתרחשת גם כאן וגם שם:
התרגלנו לעיבודים של גאווה ודעה קדומה בהם דארסי הוא חתיך ונחשק. בספר, כפי שמעירה עירית לינור באחרית דבר שלה, דארסי לא יוצר רושם ראשוני טוב על אף אחד. החתיך ששובה את לב הנשים בקסמו הוא וויקהם. בספרות רומנטית סטרנדטית, אולי וויקהם היה הופך להיות הגיבור: המנוול המקסים שמתאהב באמת לראשונה בחייו ומשנה את עורו. דארסי העשיר הוא הבחירה של דור האמהות, אלו שרוצות "שידוך טוב". הוא האהבה ממבט שני, המיושבת, ההגיונית. איכשהו, גאווה ודעה קדומה הצליח להפוך את הסדר ולגרום לנו לראות דווקא בדארסי את האופציה הרומנטית המושלמת.
במסורת הרומן הרומנטי, מערכת היחסים בין סטרייק לשרלוט, ארוסתו לשעבר, היא זו שהיתה נתפסת כרומנטית. שרלוט היא אשה יפהפיה, אובדנית, היא זקוקה נואשות לסטרייק, מערכת היחסים ביניהם סוערת, מלאת תשוקה, הרסנית ורעילה כמובן - אבל מתי אי פעם זה הפריע לאיזושהי כותבת של רומן רומנטי? רובין היא האופציה הפחות מסעירה, המיושבת, הבחירה של דור האמהות שרוצות "שידוך טוב" ואותו היפוך מתרחש גם כאן, כשרולינג הופכת אותה לאופציה הרומנטית והמתבקשת שהקוראים מחכים שתתממש כבר.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על דם חם - קורמורן סטרייק #5