ביקורת ספרותית על סיפור על אהבה וחושך - מהדורת 2002 מאת עמוס עוז
ספר בסדר

---

ראשית על להתוודות שאינני מאוהדיו ובוודאי שלא ממעריציו של עמוס עוז.
את הספר לקחתי בעיקר מתוך הרגשה שמדובר באחד מספרי המופת הישראלים ולכן אני לא יכול להרשות לעצמי לא לקרוא אותו.
ואחרי שסיימתי את הספר לא השתנתה דעתי על עמוס עוז. הספר כולל המון חזרות על אותם הדברים, חלק מהמקרים אפילו באותן מילים ובאותן שורות. לא ברור למה.
מצד שני עמוס עוז יודע לכתוב. והקריאה קולחת, באותם קטעים שאין בהם חזרות. והסיפור מעניין ומרתק. גם הילדות בירושלים הענייה, גם מלחמת השחרור, גם ההתנתקות מהבית הרוויזיוניסטי והמעבר לקיבוץ.
במקום מסוים התחיל להתנגן באזניי שירה של פניה ברגשטיין "ניגונים" ונראה לי שהוא מייצג היטב את רוח הספר. האנשים ההם שהאמינו בציונות ובצורך להתנתק מהעולם הדתי-חרדי של היהדות הגלותית, היו דווקא אלה שהעדיפו את הלימוד במסגרת דתית, שהקפידו להמשיך ולאכול את המאכלים "של בית אימא", השתמשו בביטויים ביידיש וזימרו ניגוני שבת. מהפכה על פני השטח וגעגועים קשים מתחתיו.
תיאורי מלחמת השחרור שאינם סיפור גבורה מתמשך בהתאם לאתוס הציוני מרגשים אף הם. החששות שליוו את האנשים הפשוטים בירושלים ערב הכרזת המדינה, הידיעה הברורה שהיהודים הולכים להישחט כולם על ידי הערבים, תיאור השיירה להר הצופים והקרבה של אביו לאירוע. הכל כל כך אמיתי וישיר.
לסיכום - אם הייתי עורך את הספר, מן הסתם היו נחסכים כמה עשרות עמודים של חזרות. אבל העיקר הוא סיפור אישי מאד, אמיתי מאד ושובר מוסכמות.

» ביקורות נוספות של עומר ציוני
» ביקורות נוספות על סיפור על אהבה וחושך - מהדורת 2002