ספר עדין ומתרפק המחבר את הקורא לשורשים הפרסיים של הסופרת.
מרג'אן אמינפור רק בת 27 מוצאת את עצמה אחראית לשתי אחיותיה
באהאר בת ה-24 ולילה בת ה-15.
שמונה שנים קודם, בזמן המהפכה האסלאמית שלוש האחיות היתומות
נאלצות לנוס על נפשן מהכאוס ששורר באיראן. הן מצליחות בדרך לא דרך
להגיע אל לונדון, אבל גם שם מספר שנים אחרי, הסכנה מתקרבת אליהן...
הן שוב בורחות והפעם מגיעות לכפר קטן ושלו באירלנד.
מרג'אן פותחת מסעדה אותנטית והארומה הפרסית מצליחה לכבוש
את החך של הכומר המקומי שסוחף אחריו עוד ועוד אנשים....
בתוך כל הטוב הזה, יש גם נשמות שעיניהן צרה בהצלחתה של מרג'אן
ועל כך אסטל הטובה אומרת לה:
"אל תדאגי, תחייכי אל כולם, אל כל הנשים בכנסייה שנראות כאילו
הן אכלו ביצה מקולקלת. תלמדי אותם מה זה להיות טובים."
וכך שלוש האחיות שהצליחו לברוח מהתופת באיראן,
מתמודדות עם קנאה, וצרות עין, וחוסר פרגון.
אך במקביל גם מוצאות חברי אמת שתומכים בהן ואוהבים אותן.
הסופרת שנולדה בטהרן וברחה עם משפחתה בזמן המהפכה,
כתבה ספר שיש בו מן הסתם חלק מחייה שלה.
היא מתרפקת בגעגוע לימי ילדות, ומתבלת בספר מתכונים פרסיים
שהמשמעות שלהם היא הרבה מעבר לאוכל.
"אצל מגידי העתידות הפרסיים, הרימון היה, ותמיד יהיה, פרי התקווה.
הרימון לימד אותה, שחלק מהמתכונים הטובים ביותר הם אלה שאינם כתובים,
אלה שמתפתחים ומשגשגים, ומעניקים טעם לסיר נוסף של מרק רימונים."
מומלץ.


















