יש לספר הזה סיפור שהיה יכול לעשות אותו לספר בלתי נשכח: סיפור אמיתי ומצמרר, כמעט גדול מידי לחיים עצמם. סיפור שאפילו למשטרה עצמה לקח זמן לקלוט את ממדיו ושתי נשים היו צריכות ללכת במשך חצי שנה למשטרה עד שיאמינו להן. הסיפור של גואל רצון ונשותיו (כולל מרים, ששמה האמיתי הוא מעיין ומעתה והלאה אני אקרא לה כך) הפחיד וריתק אותי במשך שנים ארוכות ותחושות אלו התחזקו ברגע שראיתי את ההרמון וקראתי את "גאולה מרצון".
אני מניחה שבעקבות ההקדמה שלי אתם יכולים להבין עד כמה התרגשתי לקרוא את הספר.
הלוואי שהייתי יכולה להגיד שהוא טוב, שהוא עניין אותי, שהרגשתי איך כל התחושות של הכותבת מקיפות אותי ועושות את העולם שלי למלא יותר ומיוחד. מילא, הלוואי שהייתי יכולה להגיד שהכתיבה הייתה טובה, שהדמויות (כולל הכותבת עצמה) הרגישו לי מלאות, שיכולתי להבין מי הן. לצערי, הדמות היחידה שהבנתי זאת גואל.

הבעיה העיקרית שלי עם הספר זאת החזרתיות המופגנת. אני יכולה לסכם שבעים אחוז מתוך הספר בחמישה משפטים:
נכנסתי לכת של גואל
הוא שטף לי את המוח (או השתמש בכוחות שלו עליי), הוא התייחס אליי כמו אל אפר והשתמש בי מינית, פיזית וכלכלית
עשיתי דברים איומים שאני מצטערת עליהם עד היום
המצב הנפשי שלי היה מאוד גרוע וגואל דאג שהוא יישאר ככה דרך כך שהוא איים עליי, ירד עליי וגרם לי לעבוד (בשבילו ובעבודה) רוב שעות היממה
למרות הכל, האמת והצדק הנחו אותי לכל אורך הדרך, גם אם זה גרם לי סבל

אין לי בעיה אם החמישה משפטים האלו היו רק הפרק הראשון והיו חוזרים מידי פעם בספר, אבל ברגע שהם נהפכו להיות רוב הספר זה עשה אותו לבלתי נסבל. לאט לאט האמפתיה שלי כלפיי מעיין וכלפיי המצב שהיא הייתה בו הופתחה עד שהיא כמעט לא מופיעה. בשלב מסוים הספר פשוט שיעמם אותי. זה עצוב, אבל נכון.

בנוסף לכך, הספר לא עקבי. בדף אחד יכול להיות כתוב שמעיין צריכה לעבוד עד עשר בלילה וחמישים עמודים אחרי כתוב שאסור לה לצאת מהוילה אחרי השעה חמש. את ההסבר לשעת העוצר קיבלתי מאה עמודים מאוחר יותר. לא רק כך הוא לא עקבי: היא מספרת על מקרה מסוים (נגיד העובדה שהוא העניש את מעיין על עזיבתה עד שהיא קנתה לו ולה כרטיסים לחו"ל), ממשיכה לספר דברים אחרים (על המשך השנים שלה איתו) ואחרי עמודים לא מועטים חוזרת לאותו נושא (סיפרה בפירוט על אותה חופשה.)
חוסר העקביות גרמה לספר להיות בלי timeline והפכה את הקריאה לקשה יותר. תוסיפו לכך את העובדה שהיו פרקים מלאים שהיו אחרי שהיא השתחררה בתוך הסיפור עצמו ולא בסופו ותקבלו ספר שדומה יותר ליומן אישי, שצריך להישאר כך.

הדבר האחרון שעליי להגיד על הספר זה שלגואל רצון יש כוחות על.
הוא נביא, או מכשף!
הוא יכול לרפא מחלות!
להעיף אנשים באוויר!
הוא יודע על שיחות שהוא לא היה נוכח בהם!
זה הופך חלק מהסיפור ללא אמין. איך אנשים יכולים להעיף אנשים באוויר, או לדעת דברים כאלו?

אני אסיים במשפט או שניים לכותבת... בכל זאת, היא ישראלית ויכולה להיתקל בביקורת שלי.
היי מעיין,
אני חושבת שאת אמיצה ומיוחדת. אני לא יודעת אם אני הייתי מצליחה לעשות את כל הדברים המדהימים שאת עשית.
למרות שאני לא נהניתי מהספר שלך, אני בטוחה שיהיו הרבה אנשים שכן יהנו וילמדו ממנו המון.
תודה על השיתוף שלך.