“יש לספר הזה סיפור שהיה יכול לעשות אותו לספר בלתי נשכח: סיפור אמיתי ומצמרר, כמעט גדול מידי לחיים עצמם. סיפור שאפילו למשטרה עצמה לקח זמן לקלוט את ממדיו ושתי נשים היו צריכות ללכת במשך חצי שנה למשטרה עד שיאמינו להן. הסיפור של גואל רצון ונשותיו (כולל מרים, ששמה האמיתי הוא מעיין ומעתה והלאה אני אקרא לה כך) הפחיד וריתק אותי במשך שנים ארוכות ותחושות אלו התחזקו ברגע שראיתי את ההרמון וקראתי את "גאולה מרצון"”
