איזה ספר, איזה סופר. לפרידמן יש את היכולת לקחת סיפור גדול ולפרק אותו לסיפורים קטנים יותר אך גדולים לא פחות. כתיבה עיונית, עיתונאית, עלילתית ואף מותחת - כולם דרים אצלו בכפיפה אחת. מעבר לכתיבה המשובחת, ההישג הספרותי כאן הוא כפול – גם תיעוד מרשים של ההיסטוריה והשתלשלות הכתר עד שנת 1948 וגם חיפוש התשובה בנוגע לחלקים החסרים שלו. המון מידע שחידש לי לא מעט, למרות שחשבתי שאני מכיר את סיפורו של הכתר באופן כללי. אחרי שכבר קראתי את "דלעת" (המשובח לא פחות) המסקנה שלי היא חד משמעית - אם הייתי יכול לבחור סופר ישראלי לשבת איתו על כוס בירה ולדבר על החיים, זה כנראה היה פרידמן :-)

הקסם של הרומן הזה הוא העיסוק בנושא שאין לו הרבה התייחסות בספרות ובמחקר – יהודי חצי האי ערב טרם עליית האיסלאם. הספר מספק מידע רב שכתוב בצורה מסקרנת וקולחת, ועל כך מגיע עיקר הקרדיט לסופר, למרות שמבחינה ספרותית היצירה מרגישה קצת בוסרית (ומבדיקה קצרה התברר שהוא אכן היה מאוד צעיר בעת כתיבת הספר בראשית המילניום).

ספר די סתמי שמצליח להוציא את העניין מאירועים אמיתיים ומרתקים שקרו בעשורים האחרונים (בעיקר פרשיית האסיר X אבל יש רפרנסים גם לאירועים אחרים). לא ברור לי הפער הענק בין הכישרון של אנגלנדר לכתיבת סיפורים קצרים (גילגולים בפארק אווניו, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק) לבין השיממון של הספרים באורך מלא שלו.

את ארבעים הימים של מוסא דאג התחלתי לקרוא לפני עשור כמעט, בעת טיול בארמניה. הקריאה נזנחה אז בגלל ששכחתי את הספר בהוסטל שבו ישנתי בירוואן.

מאז הביקור שלי בקווקז, אני חושב על העם הארמני לעיתים קרובות. עם עתיק עם דת ומסורת יחודית במרחב מוסלמי עוין. בדומה למקרה אחר המוכר לכולנו היטב, הסוגיה הלאומית ורצח העם עדיין נוכחים בחיי היום יום של ארמניה המודרנית. אבל בשונה ממדינת ישראל, שדי העבר עדיין עוטפים אותה במרחב הגיאוגרפי והפוליטי. העם הארמני מבודד בין עמים מבקשי רעתם, שכבשו את שטחי המחייה שלהם כולל הסמלים ההיסטורים והלאומיים החשובים ביותר. יתרה על זאת, הם מסרבים להכיר בעוולת העבר ורק משתמשים בדם הרע כדי להמשיך ולהתנגח בהם בהווה ולתדלק את הסכסוך. ארמניה חנוקה במרחב גיאופוליטי קשה ועויין, בלי מוצא אל הים ואל העולם הגדול, שקועה בצרות מבית ומחוץ ותלויה בחסדיה של מעצמה מפוקפקת (רוסיה). פרט לבירה ירוואן שיש בה נגיעות של שגשוג, המדינה מדשדשת עמוק בעוני ובבוץ הלאומי.

חזרתי אל ארבעים הימים של מוסה דאג בעקבות המלחמה שפרצה בין ארמניה ואזרביג'אן (עם טורקי ובעלת הברית של טורקיה) על חבל הארץ נגורנו-קראבך בקיץ 2020. ארמניה ספגה מפלה לאומית קשה נוספת במלחמה זאת, ולצערי למדינת ישראל היה בה חלק לא קטן בעקבות חימוש האזרים עם טכנולוגיות לחימה מתקדמות שהטו את הכף.
סיפור ההתבצרות ההרואי של כמה כפרים ארמנים במוסה דאג הוא סיפור מרשים ואופטימי, והספר כתוב היטב. עם זאת, אני לא יכול להתעלם מהמחשבה שהסוף הטוב של העם הארמני עדיין מבושש להגיע.

כמו יתר הספרים של בר יוסף, גם ספר זה עוסק בסיפורם של תושבי הישוב הישן והעליות הראשונות. כרגיל אצלו, העלילה מעניינת והכתיבה קולחת ועסיסית. עם זאת, הבעיה העיקרית של הספר היא התיאורים האירוטיים המוגזמים וחסרי הפשר לעיתים. האלמנט הזה קיים בכל הספרים שלו, אבל במקרה הזה התדירות גולשת למחוזות הרומן הרומנטי.

ההיגיון אומר כי הסיפור המשפחתי של מאיר שלו היה צריך להיות פסגת היצירה שלו, אבל באופן אירוני התוצאה היא הפוכה – זהו החלש בספריו.

משונה בעיניי שמי שזכה לתהילה בזכות יכולתו המדהימה לרקום עלילות מורכבות ויפיפיות סביב משפחתולוגיות סבוכות מנפק תוצאה כה סתמית כשזה מגיע למשפחתו. העלילה דלה וחד מימדית, והדמויות שטוחות ומועטות. וזה לא שחסר חומר או דמויות - הם שם, אבל משום מה שלו בוחר שלא לפתח אותם כמו שהוא רגיל לעשות. חשוב להדגיש שלא מדובר כאן באיזשהו ניסיון של שלו לנסות משהו חדש, ואני כותב את הביקורת הזאת כמו לקוח נרגן שרוצה לקבל את הסחורה הישנה שהוא רגיל אליה. הסגנון הוא אותו סגנון, התוצאה היא פשוט גרועה. כאילו הספר נכתב תוך כדי התקף עצלות.

לדעתי הדבר דומה לתלמיד מחונן שלא מתכונן למבחן ומוציא ציון כמעט נכשל. יכול להיות שתלמיד אחר היה שמח על כך שלפחות הוא לא נכשל, אבל עבור תלמיד מחונן מדובר במבוכה קשה. סביר להניח שאיזה אמא או סבתא חכמה (אולי אפילו אחת מסיפור אחר של שלו) הייתה אומרת לתלמיד שעדיף לא לעשות דברים כלל מאשר לעשות אותם באופן מרושל. שלו הוא כמו אותו תלמיד, והתוצאה של המבחן הזה היא מביכה.

מסתבר שהספר הישראלי הכי טוב שקראתי בשנים האחרונות נכתב בכלל באנגלית. בספר די צנוע בהיקפו, פרידמן מישיר מבט לחוויה הישראלית בלבנון ושוזר בהצלחה ענקית דוקו ופרוזה, אישי ולאומי, הגות ועלילה. כמו שיח בין חיילים אם תרצו, אין מילה אחת מיותרת בחיבור. הכל פשוט, חשוף וישיר. בעיניי זה מה שעושה את הספר הזה מוצלח ומומלץ כל כך.

לפני כל טיסה שלי לחו"ל, אני מאוד אוהב ומשתדל לעשות עבודת הכנה נפשית. מבחינתי החוויה מתחילה כבר בארץ, כשאני קורא ספרות על היעד הנבחר מכל הבא ליד. הז'אנר הספרותי פחות משנה לי – רומנים היסטוריים, ספרות עכשווית, ביוגרפיות וספרי עיון, כולם יכולים להיות מאלפים ומרתקים באותה מידה. עם זאת, ככל שהיעד "אקזוטי" יותר, כך לעיתים ההיצע העומד לרשותי הוא דל יותר ולא מותיר הרבה מרחב בחירה.

מהסיבות האלה ממש התגלגל לידיי הספר "קובה, אהובתי". על פניו, מדובר ברומן אוטוביוגרפי של המחבר על חייו בקובה של שנות המהפכה. הבעיה היא שהספר הוא לא רומן כי אין בו שום עלילה, הוא לא ביוגרפיה כי כמעט לא לומדים שום דבר על חייו של המחבר, והוא בטח לא ספר עיון כי הוא לא קרוב להיות מעמיק או מקיף דיו. הקריאה בספר אמנם קולחת, אך הרגישה לי קצת כמו שיחת חולין עם אדם שחי במקום וזמן מסוים, או לחלופין סתם קטעי אינפורמציה עם מעט "טיט" ספרותי שיחבר ביניהם. בכל מקרה ספרות איכותית זה לא. בשורה התחתונה, מומלץ רק במקרה שאתם מחפשים ספר קצר ואינפורמטיבי על המהפכה בקובה.

"משוגע" הוא הרומן המלא האחרון שכתב יצחק בשביס זינגר, רומן שיצא לאור לאחר מותו. העלילה עוסקת בסופר בן דמותו של בשביס זינגר, וכמו כל יצירותיו היא עוסקת במתח שבין עיקר לטפל, טוב לרע, אהבה לשנאה וקודש לחול. הסיפור קולח והשפה שנונה ועסיסית, מה שמביא לכך שאפשר לקרוא את הספר בנשימה אחת כמעט.

מאז שקראתי את "העבד" בתקופת התיכון אני מרותק לספריו של בשביס זינגר. בשנים האחרונות הגבלתי את עצמי לקרוא רק ספר אחד שלו כל שנה, כדי שאוכל להמשיך להתענג מהחוויה של קריאת ספר חדש פרי עטו לאורך זמן, במקום לזלול את כולם במהירות משל הייתי ילד בחנות ממתקים. למרות שהספר הזה אינו מהיצירות המבריקות שלו מבחינת היקף ותוכן, ולמרות שהוא אינו שונה מספרים וסיפורים רבים אחרים שכתב, משהו בספר הזה נגע בי בצורה יוצאת דופן. אני חושב שאת הסיבה לכך אפשר לסכם בציטוט הבא של הגיבור שנמצא בעמודיו האחרונים של הספר:

"הוא הציע לפרסם את עבודתי ביידיש, אך לא קיבלתי את ההצעה. היידיש הגיע למצב שבו לא ניתן להוציא לאור ספר בלי סבסוד וכל העניין נראה לי חסר טעם... בעוד שנתיים אהיה בן חמישים, וכבר הרגשתי כמו זקן. עברתי בחיי שתי מלחמות עולם, כל משפחתי הושמדה, נשים שהייתי קרוב אליהן הפכו לערימות אפר. האנשים שכתבתי עליהם כבר מתו כולם. נעשיתי מאובן מתקופה שנכחדה מזמן"

בשביס זינגר ברומן האחרון שלו מקונן על עולמו - עולם שהיה ולא עוד. ספריו עד היום נותרו מאובן של אבותינו הקדמונים, שהתהלכו בעולם שהתקיים עד לא מזמן. ואני כמו מבקר במוזיאון, מביט במאובן הזה. מרותק, נדהם, נרגש.