אליהו, כסנטה קלאוס, או כקנאי אכזר?

הר הכרמל נישא מעל בית ילדותי וממנו בולטת המוחרקה, אליו החלטנו נדור (שם אמיתי) חברי ואני, בני השתים עשר לצאת למסע מזורז, שכלל ריצה והליכה, החל משעות הבוקר ועד לאור אחרון, בו שבנו חזרה לקירייה. שיאו של המסע, שלבטח מתאים ליחידה מובחרת בצבא, היה מנזר המוחרקה, בו על פי המסורת התחולל העימות בין אליהו לנביאי הבעל, כסוג של ראליטי, בו התחרו שני הצדדים, מי יצליח להדליק את המזבח שלו, הבעל, או אלוהי ישראל, כמובן שאליהו ואלוהים ניצחו, מה שהביא להתחלת ירידת הגשם ולהפסקת הבצורת.

המנזר שייך לנוצרים הכרמליטיים, הרואים באליהו דוגמה לנזירות ולקנאות דתית, דוגמה שבאה לביטוי בעובדה שבתום הטקס אליהו, שחט את נביאי הבעל למרגלות ההר בנחל הקישון.

כילדים, לא הכרנו את הסיפור לפרטי פרטים, אבל מה שעזר לנו להבין את התמונה באופן כללי, הוא פסל אליהו של האמן מנצרת נג'יב נוּפִי, בחצר המנזר, המתאר את אליהו על פי תפיסת הנצרות, שפניו מלאי חרון וזעם וחרבו נוטפת הדם שלופה בידו, והוא כופה באמצעותה את אמונתו. מתחת לאחת מרגליו, מונח ראשו הכרות של אחד מנבאי הבעל. בכדי להמחיש את הקשר לתנ"ך שלנו, על בסיס הפסל חקוק הפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת" (מלכים א' י"ט, י')

מראה הפסל של האיש הזועם, הקנאי לאלוהיו, נחקק בזיכרוני לשנים רבות, על רקע הניגוד של השקט השורר במנזר והנוף המדהים והמרגיע של עמק יזרעאל למרגלות ההר. הוא גם לא הסתדר לי עם העובדה שבכל ליל סדר, אבי שמר כיסא לאליהו, למקרה שיופיע, כגרסה לסנטה קלאוס היהודי, האמור לשמח ילדים כזקן החביב. אז מי אתה אליהו, שאלה שעולה בתודעתי משחר ילדותי?

יונתן יוגב, שהוא חוקר מקרא, מנסה להתמודד בספרו אליהו, עם דמותו של הנביא בצורה מסוימת, בצורך להנגיש את דמותו, כך עולה מהראיון שערך לקראת צאת ספרו. מה אומרת המילה רבת המשמעות: הנגשה בהקשר לספרו ולצפיות שלי לקבל מענה לקונפליקט הקיים בדמותו של אליהו?

יוגב, כותב בשפה יפה וקולחת, מתאר נופים קדומים, את חבר הנביאים בלבן המנגנים המנונים דתיים, את הרעב והבצורת, בצורה מוחשית וקסומה, שלעתים מתערבלים באופן יפה בפנטזיה, על חזיונות הנביא, יתרון ממשי למי שכותב רומן היסטורי בו סיפורים מיתולוגיים המושתתים על התנ"ך.

עם יוגב, חזרתי בצורה מוחשית ומהפנטת לטקס הפולחן על הר הכרמל. בדמיוני הייתי אחד מבין ההמון המביט בעיניים משתאות באליהו, הפונה לאלוהיו לאחר שנביאי הבעל כשלו, " אליהו נעמד על קצה הבמה... השמים הכחולים, שלפתע שינו את גוונם לאדמדם, ניצוץ קטן נראה שם, גבוה בשמים, שהלך וגדל, ורעש בקול נורא. הוא התקרב והתקרב, הסתלסל מטה, הפך לעמוד אש מעשן ובוער בצהוב ובאדום שנחת על המזבח בקול נפץ איום." כעת לזיכרון ילדותי נוסף מופע אור קולי מוחשי.

מה עכשיו, שאלתי בשעה שהקהל הרב החל צורח ונכנס לאקסטזה. עכשיו צעק להם אליהו, בקולו הרועם, תהרגו את נביאי הבעל.

בכך יוגב, עושה בחירה משונה, בכדי להמשיך לתאר את דמותו של אליהו, כאיש חסד ורחמים, המרפא חולים, המצליח להפיח חיים בבנה המת של האלמנה מצרפת, נביא הניחן בכוחות על טבעיים. קו המציג את אליהו כאיש אלוהים טוב מיסודו, בעיקר כשליחו שאיננו מפעיל שיקול דעת משל עצמו. ולכן על פי יוגב, הוא לא הרג במו ידיו את נביאי הבעל. בחירה שקשה לקבל, המייצגת התחמקות מדיון מעמיק, באמונה האמיתית של אליהו כנביא קנאי שהאמין בבלעדיות אלוהי ישראל?

מדוע אליהו לא נלחם גם בכוהני עגל הזהב, פולחן מרכזי שהיה קיים בתקופתו, או מדוע אליהו היה שותף למהפכה צבאית בבית עמרי, שהפכה למרחץ דמים נטולת מוסר, צדק והיגיון פוליטי ואף שימשה מודל לקנאים בבית השני? עובדות המרמזות לתפיסותיו הדתיות והפוליטיות של אליהו, שהיו שונות מאלו המוכרות לנו כיהדות הנוכחית? בכך יוגב כלל לא עוסק, למה לו להסתבך.

אליהו, של יוגב יכול לשמש כסיפור טוב ומחנך לילדים לפני השינה, מבלי שאלו יחלמו בלילה חלומות בעתה.