ביקורת ספרותית על הכול דפוק - ספר על תקווה מאת מארק מנסון
ספר בסדר

---

אני ממהרת לכתוב את הביקורת הזאת לפני החג.
כמובן שאני יכולה לכתוב משהו מעמיק ומקיף יותר על הספר הזה, אבל מה הטעם?
במילא הכל דפוק, במילא שום דבר לא משנה, במילא בהשוואה ליקום כולו, הקיום שלי חסר משמעות.
נהניתי מחלקים מסוימים מהספר, וחלקים אחרים ממש שיעממו אותי אפילו שהם היו כתובים היטב.
יש פרק שלם שמוקדש להסברים על איך בעצם ממציאים דת חדשה, וזה קצת עיצבן אותי כי הוא התבטא בצורה שמבהירה שהוא חושב שכל העניין הזה של דת זו פשוט בדיחה גמורה ושהעולם היה מקום יותר טוב ללא דת.
ואני מבינה אותו, העולם היה באמת נהדר יותר אם אנשים לא היו הורגים אחד את השני בשם האלוקים שלהם, אבל עדיין.
משהו בכתיבה קצת מעצבן, נותן הרגשה שאולי אני לא צריכה להקשיב למה שהוא אומר לי.
מכירים את זה שאתם מקשיבים למישהו ואתם אומרים לעצמם - "בואנה הוא יודע על מה הוא מדבר"?
אז הכתיבה שלו גורמת לי להרגיש קצת, סוג של פקפוק, ו-"יש מצב שהוא אולי מחרטט את החלק הזה בסיפור".

הספר הזה לא מתאים לאנשים כמוני, אבל בכל זאת נהניתי ממנו מהזווית הפסיכולוגית, זאת שמסבירה למה העולם דפוק והפתעה - זה הכל בגללנו!
הצורה שבה הסופר בחר לספר דברים, גרמה לי לתהות לעצמי אם אלו דברים שבאמת קרו או לא, וברור שהוא מודע לזה.
אני לא מבינה למה הוא אפילו לא משתדל להישמע אמין, זה באמת מוזר לי.
מה אני אעשה, אני אוהבת שספרי העיון שלי נשמעים רציניים.
לקראת הסוף התחלתי באמת להינות ממנו, חוץ מבעמודים האחרונים ששם הוא התחיל לדבר על עתיד מדומיין שבו כולנו נסגוד לאלוקות חדשה- האינטליגנציה המלאכותית.

טוב, אז הספר הזה לא לגמרי מתאים לי, אז למי הוא כן מתאים לדעתי?
אני חושבת שאנשים אחרים, בעיקר צעירים יותר, יוכלו לקחת מהספר הזה המון, כי באמת יש שם דברים שמשנים לך את החשיבה.
הצורה שבה הוא מסביר על איך אושר, רק גורם לך לרצות עוד אושר, ושלכולנו יש רמה יציבה של אושר.
שעלינו להתעסק בשיפור הכאב ולא במיגור הכאב - כי זה בלתי אפשרי להפסיק את הכאב מכיוון שהכאב הוא מה שנותן את הערך לחיים, וגם אי אפשר להיות מסופק מחיים ללא כאב, כי אתה תמיד תרצה יותר טוב; וטוב לדעתי לפחות - זו חתיכת אמת בפרצוף של הקורא.
לפחות מהצד שלי, הספר הזה סוג של אמר לי:"יאלה תתבגרי כבר. קחי אחריות על עצמך, ואל תהיי מהאנשים האלה שרק בורחים מהכאב".
וזה משתלב לי טוב עם המקום שבו אני נמצאת כרגע.
אני מנסה להתחזק ולהפסיק להרגיש שכל דבר קטן יכול ולגמרי מנער אותי, וזה עזר לי להבין שזה בסדר להרגיש ככה.
זה בסדר שכואב לי, מחר יכאב פחות.

אדם שלא יודע כאב, לא ידע איך להתמודד עם הבעיות הכי קטנות, ואני יודעת את זה מניסיון.
אם לא הייתי צריכה לחכות 40 דקות לאוטובוס כשהייתי בכיתה ה', בייאוש ומבלי לדעת מתי הוא יגיע, הרבע שעה היום שבה אני מחכה לאנשים ואוטובוסים בימים אלו, הייתה יכולה להרגיש כמו גיהינום אמיתי.
הכל יחסי מה שנקרא.

אני חייבת להגיד שרוב הספר ממש לא פוצץ לי את המוח, אבל היו רגעים...
כמו העניין שבעולם שבו הכל מושלם, ואנשים כבר לא צריכים לסבול מדברים קשים, הדברים הכי פשוטים יהפכו לקשים ובלתי נסבלים.

הספר הזה הוא נורא אתאיסטי, אז אני מבינה למה לא עפתי עליו למרות שהוא יחסית סבבה.
גם הקטע שבאתי לקרוא את הספר הזה כי-
טוב, אני אאריך טיפה כי יש לי קצת זמן, התלבטתי בין הספר הזה לספר אחר, והייתי קונה את שתיהם רק ש...זה היה או זה, או "הכל לטובה" של מורן אייזנשטיין.
תנסו אתם לקנות שני ספרים עם שמות סותרים כל כך באותה הקנייה, ותגידו לי אם זה קל, כי לי זה לא היה קל.

אז הלכתי על "הכול דפוק" במקום על "הכל לטובה".
בחרתי בספר אתאיסטי שאומר לי את האמת, במקום בספר שמדבר יותר על אמונה והקשר עם בורא עולם.
האם זה אירוני שאני כותבת את הביקורת הזאת שנייה לפני ראש השנה?
אני מקווה שלא.
בחיי שאני לא אתאיסטית, אני פשוט אוהבת עובדות ועצות פרקטיות, כי יש לי מספיק מהצד השני בחיי.

סך הכל, ספר נחמד, מרגיש קצת כמו לקרוא עיתון, לא חושבת שאני אי פעם אחזור לקרוא אותו שוב, אבל כן לקחתי ממנו משהו.
קטע שגם בסוף הספר הסופר הודה למישהו בשם "ניר אייל", ואז נזכרתי שאני מכירה את השם הזה, ושקראתי אותו בספר "הרגלים אטומים", ואז חזרתי להסתכל בתודות ומסתבר שהוא גם הודה לג'יימס קליר הסופר שלו.
זה מגניב שאני קוראת שני ספרים מאותו מעגל חברתי מסוים.
מה שכן, הספר של ג'יימס קליר מדהים, אין בן אדם אחד שלא הייתי ממליצה לו עליו, ואפילו עוד לא סיימתי אותו.
אני אפילו אלך רחוק יותר ואומר ש"הרגלים אטומים" זה הספר עיון הכי טוב שקראתי עד כה; מבחינת זה שהוא באמת נותן עצות מעולות וזה לא רק פיסות מידע מועילות פה ושם.

קיצר, לא חושבת שאני אקרא עוד ספר שלו.
אבל מארק, שתדע, זה לא אתה זו אני, זה פשוט נהיה יותר ויותר קשה להעיף לי את המוח.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על הכול דפוק - ספר על תקווה