ביקורת ספרותית על בית שלישי - מעם לשבטים לעם מאת ארי שביט
ספר טוב

---

עוז לתמורה בטרם פורענות

ארי שביט, היה עיתונאי בעיתון הארץ, כיום הוא עיתונאי במקור ראשון הנשלט על ידי ישראל היום. ציינתי עובדה זאת כי נדמה לי שלעתים מעסנו בצביעות העיתונאית, שכיום בחלקה היא פרווה, העיקר לא להתעסק עם מה שגורם להיות לא נחמד, או אפילו להיות שופר מטעם, בעולם שחלקו יטען מראש לגבי עיתונאים דעתנים שהם אויבי העם.

אז למה להאמין בעיתונות ועיתונאים, כי היו כאלה ששינו את המציאות, כמו הרצל שאת הקריירה הציונות שלו התחיל כעיתונאי שסיקר את משפט דרייפוס. או עמוס אילון שבנוסף להיותו עיתונאי היה סופר מבריק, שהוציא תחת ידו ספרים אייקונים, כמו הרצל, הישראלים, היש דרך לשלום - דו-שיח בין מצריה וישראלי על סיכויי הבנה בין מצריה וישראלי, שיצא לאור ב 1974, כנבואה לעתיד בלתי אפשרי. ולכן אני חושב שאנחנו חייבים להאמין בכוחה של העיתונות והעיתונאים כמי שמצבים בעיות על סדר היום הציבורי, ומצבעים על דרכים אפשריות לפתרון.

ארי שביט מחלק את ספרו לשניים, עד כאן, הוא החלק הראשון, בו הוא מנתח בצורה מבריקה את הנס הציוני, שניתן להגדיר אותו באמצעות שם אחד - בן גוריון, שהיה אכזר באופן בו הוא בנה את הממלכתיות, כסוג של דיקטטורה בנסיבות שחייבו גישה זאת, מתוך אמונה תמימה שבסופו של דבר יתקיים עולם מושלם של כור היתוך ישראלי וסוציאליזם ציוני. שני הדברים בסופו של דבר לא קרו. משום שכור ההיתוך שניסה לחבר את חלקיה של החברה הישראלית, מהתכנסות לכיוון המרכז, קרס בתנועה הופכה מהמרכז החוצה, בתנועה שבה כמעט כל אחד מחלקי החברה דחה את האינטרסים והערכים המשותפים האמורים ליצור חיבור של אומה צעירה, והעדיף את האינטרסים והערכים המייחדים לכל קבוצה, העדפה שבסופו של דבר יצרה את הפילוג השבטי המסוכן הקיים היום.

בכדי להסביר את תהליך הפירוק בחברה הישראלית, סוקר שביט את מרכביה, אותם הוא מכנה השבטים השונים, כמו יוצאי מדינות המזרח, שהנהיגו לדעת שביט את המרד הגדול, או החברה הדתית לאומית, שהחייתה את רעיון הגאולה הדתית משיחית כחלק אינטגרלי מהציונות, לחברה החרדית אג'נדה אוטונומית משלה, הנוגדת לחלוטין את התפיסה הליברלית, בה מחזיקה קבוצה אחרת, שגם לה היה חלק בפירוק הממלכתיות, בשם חופש הפרט והאינדיבידואליזם, ולכל הבלגן הגדול הזה צריך להוסיף את הערבים.

שביט מצייר תהלכים שליליים בחברה הישראלית, כמו איבוד האמון בפוליטיקה הישראלית, או ייצוג הציבור הישראלי על ידי מספר רב של מפלגות, חלקן עולות ויורדות מעת לעת, ובכך מקשות על יצירת יציבות פוליטית, או מסורת פוליטית בעלת אחריות, ויכולת לשנות מציאות מקוטבת.

אבל לצד כל אלה יש עדיין ישראליות, וחברה ישראלית תוססת, מרתקת, שמצליחה לייצר הצלחות, כמו בתחומי ההייטק, הרפואה, המדע, האמנות, התנדבות ועוד תחומים נרחבים. על בסיס הפלטפורמה החיובית הזאת, מציע שביט, בחלקו השני של הספר פתרון, כמו ממלכתיות חדשה. אך איך עושים זאת, זאת שאלת מיליון הדולר, שעליה שביט לא נותן תשובה. שביט מציע שנסכים על ערכי ליבה, המשותפים לחברה הישראלית, כמו להיות מדינה שהיא גם לאומית וגם ליברלית, וואלה איך עושים זאת, זה כמו תרגיל בגאומטריה בו מבצעים ניסיון לרבע את המעגל, באופן שפעם נוכל לקרוא לצורה הלא מוגדרת, מעגל ושמתחשק אחרת, נכנה אותה ריבוע. באופן דומה שביט מבקש לספר סיפור ישראלי חדש, בשעה שלחלקים רבים בחברה הישראלית, סיפורים שונים ומנוגדים.

מה שאנחנו צרכים, זאת הכרעה איזה מדינה אנחנו באמת מחלטים להיות. ספק אם הכרעה כזאת אפשרית על רקע העובדה שהציבור החרדי עד שנות החמישים של המאה הנוכחית, הולך להיות ציבור שישפיע דרמטית על האופן בו תיראה המדינה, קרוב לוודאי שיותר ענייה, ופחות סובלנית.

מסיבה זאת לא כל כך, הסכמתי עם חלקו השני של הספר. אך למרות עובדה זאת, זהו בהחלט ספר חשוב, לקיום דיון פתוח בין כל חלקי החברה הישראלית על בעיותיה, ועל האופן שבו נכון להתמודד איתן ליצירת חזון עדכני למה שאמורה להיות הישראליות.

בן אהרון, שהיה מפיאניק מהזן הישן, ומזכ"ל ההסתדרות המיתולוגי, אמר ב- 1977, שהעם טעה. אבל דבר אחד חכם הוא אמר בכל זאת, שנכון וקריטי לימים אלה: עוז לתמורה בטרם פורענות.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על בית שלישי - מעם לשבטים לעם