ביקורת ספרותית על תמימות שנייה מאת שלומית מירון
ספר טוב

---

נאוה ואיציק מתאהבים בגיל מבוגר. הם עוברים את הדרך במסלול מיוחד בתוואי שאיציק סלל אותו בעבר ודורך בו הפעם עם נאוה בת השישים ותשע.
המוטיב העיקרי בו "על כל אדם לשנות תבניות התייחסות שלו לעולמו, אם מציגים לפניך כדור מוזהב, ראה גם את הסביבה שהוא נמצא בה, במקרה זה הגוף של נאווה.
הדוגמאות רבות והן נלקטות באמירות אקראיות של איציק, והשתנות הערכים אצל נאווה.
לתוואי זה יש מחירים נפשיים וחברתיים שמרימים את האדם לגבהים ומפילים אותו לעומק. אין בו רגע דל. אפשר להקביל ( בהומור) לביטוי הז'בונטיסקאי "כי שקט הוא רפש".
לנאוה התהליך כולל ויתורים, על שלוות החיים והלמידה האיטית, לא תזזיתית, ויתור על המוכר בו נוף משגע הופך לתופעה פסיכודלית, ולא בגלל צריכת סמים או פטריות.
אין המסלול ידוע לנאוה מראש, והיא מנסה להפסיק את הסחרחרת בתחילתה. אבל, מקבלת על עצמה דרך זאת. שמשמעותה היא לקבל מדי פעם תפקיד מטפלת דואגת לאיציק.
קראתי במקביל ספר דומה של אשרת קוטלר "ברוח הזאת", העוסק גם הוא בבריחה וניסיון "איזון" על ידי התבודדות ושינוי. בעקבות מקריות זאת, גיליתי את עושר המרכיבים של ספר זה.
יש בספר , אנושיות ותמימות שאין בה זדון, שהסכנה היא חלק מובנה בה.
שווה לקרוא זאת גם מהחוויה של כתיבה בשלה ועשירה של שלומית מירון. תיאורים שלמים ובעיקר חוויות אמתיות הנוגעים למערך התחושות שלנו.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על תמימות שנייה