עטיפת הספר היא בלון מנופח חלקית ברגע התפוצצותו. מה שיוצא ממנו הם רסיסים של הפיצוץ או הבלון, כשמלאך המוות "גולש או הולך על הדופן המנוגדת שלו. זהו המוטיב המרכזי של הספר, בנוסח " what goes up, must go down".
וזה סיפורו של גיבורנו שמתחיל מאפס, עובר את תסמין הבלון הנפוח וההמשך...לדמיונו או לידיעת הקורא המתמיד.
הספר מצביע אולי על תסמונת התיאוריה השבטית, עדתית קבוצתית, שמתחילה לרווח היום בקהילתנו ומדברת על חוסר סיכוי, או התחרות שבין עדות הפריפריה לוותיקות והממוסדות.
אפשר לראות זאת גם בחיים היא, בטייקון מסוים שעוסק בנפט, מקרקעין ועוד תחומים שמדי פעם מגיע לקשיים, פותר אותם בחדלות פירעון, אותו משלמים המשקיעים באג"חים שלו, או בימים אלו, במכירות נתחים נכרים מחברותיו ונכסיו כדי לכסות על גרעונותיו.
הספר עוסק בפרטים, המפגש ביניהם, הגלעינים החברתיים התומכים ומזינים אותם, המבנים הכלכליים שנבנו על ידם, והקורות אותם.
למרות הרהורים פילוסופיים, חברתיים אלו, הספר כתוב ומשרה אווירה קלילה, שום פרק אינו טרגדיה יוונית איומה, אלא בנוסח, "פה עשיתי "מכה" וזכיתי ב"סטיפה"" ושם חטפתי..
הדברים הגדולים, מתוארים בהבל פה, ונגמרים באי בהירות, כמעט כגזרת גורל.
ממש כך.
אולי זה המפתח להבין מדוע סיכויי ההצלחה החברתית של חסרי הסיכוי לעלות יפה נמוכים, אם אדם משכבה נמוכה יתנהל לפי הכתוב לגיבורנו ומוצא עצמו מתגלגל החוצה ממעגל ההחלטות/החיים.
זהו ספר אווירה. כך אנו בוחרים מפלגות, מחליטים החלטות ומתוארים, (אלו מהמיליה הנכונה), בעיתונות.
במידה וקריאת הספר תעיר מחשבות אלו, הוא ראוי לקריאה.
לעומת זאת, מי שיצא בתחושה של "מערבון" .. " קראתי, חטפתי, יזמתי , זי...תי", ונפלתי. יהא הדבר כמו הבלון בדף הפתיחה.
















