לכבוד יום הולדתי קיבלתי מהחברה הכי טובה שלי קופסת נעליים שנצבעה בגואש אדום. תחילה לא הבנתי מה פשר הדבר, אבל הנחתי שבתוך הקופסה נחה לה המתנה. פתחתי את הקופסה, ובפנים התגלה אוצר של ממש. עשרות מעטפות חומות וגדולות [מקושטות יפה יפה] שעליי לפתוח במצבים שונים. "לפתוח כש- את כועסת", לפתוח כש- את זקוקה לחופשה", "לפתוח כש- צריכה חיבוק" ועוד.
בתוך המעטפות ישנם מכתבים, תמונות, יצירות שחברתי הכינה ועוד דברים מקסימים שישארו איתי לנצח.
בתחתית הקופסה שכבה מעטפה שעליה היה כתוב "לפתוח כש- יש לך מחסום כתיבה." את המעטפה הזאת פתחתי הבוקר, לאחר תקופה יבשה מאוד וניסיונות רבים לכתוב ביקורת לספר "רציחות האלפבית" של אגתה כריסטי. היו שם הרבה טיפים יעילים, ואני חושבת שאני כבר מצליחה להוציא משהו כי הספקתי כבר לכתוב כמה שורות.

מכירים את זה שיש משהו שאתם רוצים לעשות תקופה די ארוכה [ארוכה כמו מאסר עולם בערך] אך מעולם לא יצא לכם להגשים את הרצון הזה? זה בדיוק מה שקרה לי עם ספריה של אגתה כריסטי. שנים אני כבר משתוקקת לנסות ספר שלה, ואין לי מושג למה לא עשיתי את זה עד עכשיו.

רציחות האלפבית מספר על זוג בלשים המנסים לתפוס רוצח סדרתי שבוחר את הקורבנות שלו לפי סדר האלפבית - גם שם הקורבן וגם שם העיר בו הוא נמצא. בכל פעם הבלש פוארו מקבל מכתב התראה מאת הרוצח היכן ומתי הרצח עומד להתרחש, אך הוא אף פעם לא מספיק לתפוס אותו מאחר והרוצח פועל בתבונה חולנית. גם מוחות גדולים עושים טעויות, והרוצח מעורר האימה בכל רחבי אנגליה משאיר אחריו ראיות שרק עין חדה ומוח מבריק מסוגלים להבחין בהם.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל, הספר הזה היה מושלם בכל כך הרבה בחינות. נתחיל בכתיבה הקולחת של אגתה. סגנון הכתיבה שלה כל כך מהפנט, הוא קליל ומהנה ובאותו הזמן גם איכותי ועשיר. היא מכניסה לספר הומור ושנינות מרעננים שרק גורמים לקורא לרצות להמשיך בסיפור עוד ועוד.

שנית, רצף העלילה ובניית הדמויות גם היו מעולים. הסיפור התקדם בקצב מעולה - לא מהר מדי ולא לאט מדי. הרגשתי שאני ממש נותנת יד למספר ועוברת איתם צעד אחר צעד עד הסוף. האנשים בספר לא נכתבו בצורה מייגעת המתארת את אופיים המסובך לפרטי פרטים בסיטואציות לא מתאימות, אגתה תיארה בדיוק מה שצריך על מנת שהקורא יצליח להרגיש את הדמות גם מבלי להיכנס לנעליה.
אני יודעת שאין טעם לשבח את אגתה כריסטי כי שמה הולך לפניה, אך ההתלהבות שלי מהספר לא השאירה לי ברירה. אני בטוחה שאני אקרא עוד מספריה בקרוב.

מומלץ.

נ.ב. - אתם חושבים שהטיפים במעטפה של מחסום הקריאה עבדו?

"שיגעון, הייסטינגס, הוא דבר נורא... אני חושש... אני חושש מאוד..." (הרקול פוארו מזהיר מפני טירופו של רוצח סדרתי, עמוד 67).

"רציחות האלפבית" (הוצאת עם עובד, 2020) מאת הסופרת הבריטית אגתה כריסטי עוסק בחקירה שמנהל הבלש הרקול פוארו, אולי הדמות המפורסמת והמוצלחת ביותר של כריסטי, בכדי ללכוד רוצח סדרתי.  בראשית הספר מגיע קפטן ארתור הייסטינגס, קצין חי"ר לשעבר בצבא הבריטי שלחם במלחמת העולם הראשונה ופרש לגמלאות, לבקר את חברו הטוב, הבלש הפרטי הבלגי המפורסם הרקול פוארו, החי בלונדון.

הבלש הגוץ שירת שנים ארוכות כשוטר. הכוכב לשעבר של משטרת בלגיה לקח חלק בחקירות סבוכות ובאירועים מורכבים. לאחר קריירה ארוכה במשטרה פרש פוארו, עקר ללונדון, והפך לבלש פרטי. כבלש פרטי מצא עצמו פוארו מנהל חקירות ברחבי העולם, ובין היתר סייע לממשלות שונות בחקירות סבוכות במיוחד. 

גם הפעם, אמר פוארו לחברו, "ברגע שנודע לי שאתה בדרך אמרתי בליבי: משהו יצוץ. כמו בימים עברו נצא שנינו יחדיו לציד. אבל אם כן, לא תהיה זו פרשה נדושה" (עמוד 10). ואכן רוצח סדרתי הבוחר את קורבנותיו לפי סדר האלפבית: אל"ף – גברת אליס אשר באנדובר, בי"ת – בטי ברנרד בבקסהיל, וגימ"ל – סר ג׳פרי גלדסטון בגמפטון-און-סי, התגרה בפוארו ושלח לו מכתב בטרם כל רצח. פוארו והייסטינגס אכן יוצאים שוב לציד. הפעם כנגד יריב מתוחכם במיוחד. 

לכאורה, אמר פוארו לשותפו הייסטינגס, "לא ידוע לנו עליו דבר – מבחינה אחרת כבר ידוע לנו די הרבה. אני רואה את דמותו הולכת ולובשת צורה מעורפלת – אדם שמדפיס באותיות ברורות ויפות – שקונה נייר משובח – שיש לו צורך גדול לתת ביטוי לאישיותו. אני רואה אותו כילד שאולי התעלמו ממנו ופסחו עליו – אני רואה אותו מתבגר בתחושה סמויה של נחיתות – מרגיש שנעשה לו עוול.... אני רואה את הדחף הפנימי הזה – להתבלט – למשוך אל עצמו תשומת לב – הולך ומתגבר, ואילו האירועים, הנסיבות – מדכאים את הדחף – אולי מוסיפים השפלה על השפלה. ובנפש פנימה הגפרור מצית את פתיל ההשהיה..." (עמוד 60). 

בגב הספר נכתב כי זהו אחד המותחנים הראשונים שנכתבו על רוצח סדרתי, וכמו תמיד אלופת המתח לא מאכזבת. את הספר תרגמה היטב באופן נהיר וקולח מיכל אלפון. מומלץ בחום רב, כבר לא כותבים מתח ברמה הזו, וגם ספרות יפה.