#
ניסיתי לדמיין את עצמי חיה בצורה הזו. נזהרת בכל מה שאני אומרת, חיה בפחד מתמיד שישללו לי את החופש או החיים – שלי או של יקירי - אם אטעה ואומר מה שאסור. שאחשוש שמא בעקבות מה שאומר, או לא אומר – אגרום אסון למשפחתי וחברי. חיים בסמוך מאד לשכנים, שדעתם עלי יכולה להיות קטלנית. חיים מצומצמים, רק לשרוד את היומיום. להתמודד עם תרבות של הלשנות, של הקרבת מישהו אחר כדי שלא אני אהיה הקורבן. להבין שכתב אישום שיחרוץ את גורלי אינו חיב להיות הגיוני או נכון. אפילו שטויות גמורות (כמו האשמת רופאים בקשירת קשר נגד מטופליהם, שלא יקבלו טיפול נכון וימותו, במטרה לזרוע דמורליזציה במדינה) מתקבלות על דעתם של שופרות המשטר. להשלים עם מצב שבו מקורבים לצלחת חיים טוב מאד, בעוד אני כמו רוב בני האדם נאבקים על פת לחם.
לא הצלחתי לדמיין את זה. הדמיון שלי מצנזר, כנראה, תמונות נוראיות בנימוק של "פגיעה ברגשות הציבור". רגשות אכן נפגעים כשקוראים את הספר הזה, כי למרות שהוא בדיוני הדברים אכן קרו ובדרך דומה מאד למה שדנמור מתארת.
לנינגרד של 1952 המלחמה הסתיימה לפני כמה שנים, אך אנשים עדיין מלקקים פצעים מהמצור הקטלני הממושך על העיר, שגרם ל-750000 אזרחים מתים ברעב ובמחלות. אנדריי הוא רופא ילדים המתבקש לבדוק ילד שהגיע לבית החולים. הילד הוא בנו היחיד של בכיר בק.ג.ב ומתברר שיש לו סרטן אלים, המחייב כפעולה ראשונה לכרות את רגלו. רופאים עמיתים מזהירים את אנדריי (בלחש ובמסתרים) לבל יתקרב למקרה. אבל אנדריי הוא רופא ומתייחס ברצינות למחויבויותיו לטיפול ולריפוי ולעמוד מנגד בגלל בטיחותו האישית אינה אופצייה מבחינתו.
ספרה הקודם של דנמור – אותו לא קראתי – עוסק במצור על לנינגרד. בנושא הזה קראתי את "עיר הגנבים" הנפלא של בניוף, המתאר את זוועות המצור והרעב ובעקיפין את השלטון הסובייטי שסדר העדיפויות הראשי שלו הוא עצמו ובמרחק ניכר ממנו, אם בכלל, דאגה לאוכלוסייה. כשקראתי אותו שאלתי את עצמי איך בתוך התופת ההיא לא היה שמץ של לכידות בין האנשים שחוו את המצור והרעב. בעלי השררה הוסיפו לרדות באוכלוסייה המותשת, שלא נכנעה לצרים עליה אך נכנעה גם נכנעה לשלטון וסמליו, שנגשו בה ללא רחמים. גם בספר הזה יש תיאורים קשים על מה שעושים רוסים (בעלי שררה) לרוסים (מן השורה)
"המולת הזמן" של ג'וליאן בארנס מתאר את שלטון הטרור של סטאלין גם בתחומים שההיגיון (שלי) אומר שאין בהם מקום לשלטון. נראה שספרים מרשימים על רוסיה הסובייטית בתקופת סטאלין נכתבו (גם) על ידי אנשים שלא חיו שם, ובניגוד אלי הצליחו לדמיין לעצמם – ולהמחיש לקוראיהם – איך זה לחיות באותו משטר אימים.
הספר מרתק לכל אורכו (395 עמודים) דנמור מצליחה לשכנע את הקורא באותנטיות הסיפור, בידע המקיף שיש לה על החברה הסובייטית בכלל ועל התקופה בפרט.
אני יודעת ש"לא חוכמה" לבקר שלטון דיקטטורי ארסי וזר. קל יותר להתייחס לעוולות של אחרים בארצות רחוקות, מאשר לנסות לתקן קלקולים פה. אבל יש משטרים שאפשרו (ומאפשרים) לגרועים באנשים לשלוט בגורל של מליוני בני אדם, להרוס חיים, להרוג ולהשמיד ללא סיבה מיוחדת חוץ מחשדנות ופרנויה. כאשר סטאלין מת (זו נקודת האור פה – גם רודנים רבי כוח מתים בסוף...) יורשיו שיחררו חלק קטן מהאסירים שנאסרו בתקופתו, אלה שקיבלו עונשים קלים יחסית. מיליון ומאתיים אלף אנשים...
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
