ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 6 ביולי, 2021
ע"י yaelhar
ע"י yaelhar
#
ניסיתי לדמיין את עצמי חיה בצורה הזו. נזהרת בכל מה שאני אומרת, חיה בפחד מתמיד שישללו לי את החופש או החיים – שלי או של יקירי - אם אטעה ואומר מה שאסור. שאחשוש שמא בעקבות מה שאומר, או לא אומר – אגרום אסון למשפחתי וחברי. חיים בסמוך מאד לשכנים, שדעתם עלי יכולה להיות קטלנית. חיים מצומצמים, רק לשרוד את היומיום. להתמודד עם תרבות של הלשנות, של הקרבת מישהו אחר כדי שלא אני אהיה הקורבן. להבין שכתב אישום שיחרוץ את גורלי אינו חיב להיות הגיוני או נכון. אפילו שטויות גמורות (כמו האשמת רופאים בקשירת קשר נגד מטופליהם, שלא יקבלו טיפול נכון וימותו, במטרה לזרוע דמורליזציה במדינה) מתקבלות על דעתם של שופרות המשטר. להשלים עם מצב שבו מקורבים לצלחת חיים טוב מאד, בעוד אני כמו רוב בני האדם נאבקים על פת לחם.
לא הצלחתי לדמיין את זה. הדמיון שלי מצנזר, כנראה, תמונות נוראיות בנימוק של "פגיעה ברגשות הציבור". רגשות אכן נפגעים כשקוראים את הספר הזה, כי למרות שהוא בדיוני הדברים אכן קרו ובדרך דומה מאד למה שדנמור מתארת.
לנינגרד של 1952 המלחמה הסתיימה לפני כמה שנים, אך אנשים עדיין מלקקים פצעים מהמצור הקטלני הממושך על העיר, שגרם ל-750000 אזרחים מתים ברעב ובמחלות. אנדריי הוא רופא ילדים המתבקש לבדוק ילד שהגיע לבית החולים. הילד הוא בנו היחיד של בכיר בק.ג.ב ומתברר שיש לו סרטן אלים, המחייב כפעולה ראשונה לכרות את רגלו. רופאים עמיתים מזהירים את אנדריי (בלחש ובמסתרים) לבל יתקרב למקרה. אבל אנדריי הוא רופא ומתייחס ברצינות למחויבויותיו לטיפול ולריפוי ולעמוד מנגד בגלל בטיחותו האישית אינה אופצייה מבחינתו.
ספרה הקודם של דנמור – אותו לא קראתי – עוסק במצור על לנינגרד. בנושא הזה קראתי את "עיר הגנבים" הנפלא של בניוף, המתאר את זוועות המצור והרעב ובעקיפין את השלטון הסובייטי שסדר העדיפויות הראשי שלו הוא עצמו ובמרחק ניכר ממנו, אם בכלל, דאגה לאוכלוסייה. כשקראתי אותו שאלתי את עצמי איך בתוך התופת ההיא לא היה שמץ של לכידות בין האנשים שחוו את המצור והרעב. בעלי השררה הוסיפו לרדות באוכלוסייה המותשת, שלא נכנעה לצרים עליה אך נכנעה גם נכנעה לשלטון וסמליו, שנגשו בה ללא רחמים. גם בספר הזה יש תיאורים קשים על מה שעושים רוסים (בעלי שררה) לרוסים (מן השורה)
"המולת הזמן" של ג'וליאן בארנס מתאר את שלטון הטרור של סטאלין גם בתחומים שההיגיון (שלי) אומר שאין בהם מקום לשלטון. נראה שספרים מרשימים על רוסיה הסובייטית בתקופת סטאלין נכתבו (גם) על ידי אנשים שלא חיו שם, ובניגוד אלי הצליחו לדמיין לעצמם – ולהמחיש לקוראיהם – איך זה לחיות באותו משטר אימים.
הספר מרתק לכל אורכו (395 עמודים) דנמור מצליחה לשכנע את הקורא באותנטיות הסיפור, בידע המקיף שיש לה על החברה הסובייטית בכלל ועל התקופה בפרט.
אני יודעת ש"לא חוכמה" לבקר שלטון דיקטטורי ארסי וזר. קל יותר להתייחס לעוולות של אחרים בארצות רחוקות, מאשר לנסות לתקן קלקולים פה. אבל יש משטרים שאפשרו (ומאפשרים) לגרועים באנשים לשלוט בגורל של מליוני בני אדם, להרוס חיים, להרוג ולהשמיד ללא סיבה מיוחדת חוץ מחשדנות ופרנויה. כאשר סטאלין מת (זו נקודת האור פה – גם רודנים רבי כוח מתים בסוף...) יורשיו שיחררו חלק קטן מהאסירים שנאסרו בתקופתו, אלה שקיבלו עונשים קלים יחסית. מיליון ומאתיים אלף אנשים...
37 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
איור וודה
(לפני שנתיים ו-11 חודשים)
אוהבת את השיחה כאן, יעל קיבלת 37 לייקים את באמת לא צריכה עוד אחד, ו pulp _fiction אוהבת את ההתייחסות שלך, מקים בעיני מה שאתה כותב,
חוצמזה אסכור פי ואנצור לשוני חברים יקרים. שאו ברכה וראו טוב, שלום.
|
|
|
Pulp_Fiction
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
יעל
בימים עברו נהוג היה לנקוב מספרים מנופחים דומים לאלה שציינת על מנת לעורר מודעות. אבל דווקא זה נבע מהיעדר מקורות מהימנים. מי שלא מאמין במחקר היסטורי, מאוד כדאי לו(או לה) לשקול את אמונותיו שוב. יש ארכיונים שנפתחים, חוקרים שעובדים על מקורות שלא היו זמינים קודם ועובדות חדשות שמתגלות. היסטוריה זה לא סיפורים מן העבר אלא תהליך פרוגרסיבי ומתמשך. את צודקת שהייתה הפחדה וכו', אבל אי אפשר להחזיק אוכלוסייה של מאות מיליונים רק על ידי הפחד.אני רק יכול לציין שנידונים למוות ממש כ"אויבי העם" בין השנים 1917 ל- 1953 היה כ-800.000(אני בכוונה מעגל כלפי מעלה) וביחד עם סך כל המתים בגולאגים והרעב באוקראינה לא הגיע ליותר מחמישה מיליון בהגזמה ממש. נכון, היו רבים שלא מתו, אלא רק נפגעו כבני משפחה א שרק נעצרו, נחקרו, נאסרו וכו' המספר הכולל המקובל היום של אלה הוא כעשרים מיליון.
אין לי ויכוח איתך, זה היה משטר מזעזע, וגם המספרים שנקבתי נוראיים. אני פשוט אומר שהספרים האלה כמו "ילד 44" או הספר הזה פשוט מציגים תמונה מאוד חד ממדית. |
|
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
טוב, Pulp_Fiction
אני לא מאמינה שהיה שם מישהו שהאווירה הרעילה, הפחד, ההלשנות, האכזריות והשרירות של השלטון לא נגע בו. למעשה מנטליות של מיליוני אנשים שחיו במבריה"מ (לשעבר) הושפעה מאותה תקופה ומאותו שלטון. ולגבי ההתפעלות של אנשים מהמערב לא נראה לי שהיא הגיעה מידע על מה שמתרחש שם באמת. יכול להיות שבזמן כזה או אחר היתה פה התפעלות ממעשיו של אידי אמין "הנאור" באוגנדה. אני לא כל כך מאמינה במחקר היסטורי. ודאי שאני לא מאמינה במדידה חדשה של כמויות מתים (איזה כלי מדעי חדש יש לחוקרים להעריך במדוייק את כמויות המתים? מעניין) אבל בוא נניח שיש כזה כלי. האומדן של קורבנות השלטון הרצחני נע בין 11 מיליון ל - 40 מיליון איש. בוא ניקח את המספר הקטן שיתאים לחוקרים החדשים, אני מניחה. מדובר ביותר אנשים מאלה החיים היום במדינת ישראל. רצח עם (העם שלו, להזכירך) בממדים האלה הוא מפלצתי מספיק, נראה לי. לרוב המתים האלה היו משפחות. נגיד (כדי לא להגזים בקורבנות) שלכל אחד היו רק שני אנשים - אחד בן משפחה ואחד חבר קרוב. זה מביא אותנו לעוד קורבנות עקיפים המכפילים את הקורבנות הישירים. לגבי הלכידות - אולי לא הייתי ברורה. לא התכוונתי לשכנים/משפחה/חברים. כוונתי היתה לכל "שרשרת הפיקוד" שלא הפריע לה להתעמר בבני עמם, גם אלה שהיו בעצמם קורבנות וחוו בלנינגרד את המצור הנורא. התייחסתי פה לספר אחר "עיר הגנבים" של בניוף. |
|
|
Pulp_Fiction
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
יעל, תתפלאי אבל אפשר גם אפשר.
מיליוני בני אדם שהטיהורים לא נגעו בהם חיו מתוך תחושה שהם עושים מעשה היסטורי וגדול- מקימים מדינה סוציאליסטית ראשונה בעולם, חופשית ושוויונית לתפיסתם. ילדיהם שקודם לכן היו נידונים לבערות, גזענות והגבלות קיבלו חינוך חינם, קייטנות, ארוחות. גם במערב ההתלהבות הייתה גדולה,סופרים ואנשי רוח שיבחו את המשטר הזה. אפילו רבים מהמשקיפים המערביים האמינו שהמשפטים אמינים וכך דיווחו הביתה.הייתה תנופה של התחדשות ותיעוש. הזוועות התבררו אחר כך.
מעבר לכך, "ללא שמץ של לכידות" במלחמה המתואר בספר ממש מסלף את האמת, שהייתה במרבית המקרים הפוכה לגמרי. אנשים הקריבו את הארוחה האחרונה שלהם עבור הילד של השכן, גם במחיר חייהם לפעמים.. לא שאני רוצה להיות פרקליטו של השטן, ובלי להמעיט מחומרת המעשים המחרידים שהשלטון הזה עשה, אך למען האמת ההיסטורית יש לציין שהמחקרים החדישים מצאו שהיקף הטיהורים היה קטן יותר משמעותית במספרים ממה שהיה נהוג לחשוב בעבר... |
|
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
אני לא חושבת שניתן להשחיר את התקופה הזאת, יותר ממה שהיא היתה.
|
|
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה אורית.
אכן מרתק ומפחיד. |
|
|
Pulp_Fiction
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
ביקורת מענינת.
שני יהודים קמנייב וזינובייב (גרשון רדומיסלסקי ולב רוזנפלד) חברו למהפכן דרג ב' - סטליו והעלו אותו לשלטון במטרה שישמש להם מריונטה במאבקם נגד יהודי שלישי - טרוצקי(ברונשטיין). הם התעלמו מאזהרתו המפורשת של לנין עצמו כי חשבו שהם הכי חכמים. אבל ג'וגשבילי התברר כחריף וערמומי הרבה יותר משניהם.
עצוב. עם זאת הרבה סופרים בימינו, במיוחד במערב, איכשהו נוטים בתיאוריהם להשחיר עוד יותר את התקופה השחורה ממילא הזו כדי ליצור יתר עניין ודרמטיות. |
|
|
אורית זיתן
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
תודה יעל. נשמע נושא מרתק ומפחיד בו בזמן. את צודקת לגבי "הדמיון המצנזר"
|
|
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה, אנקה.
צודקת לגבי היתרון של החיים בדמוקרטיה. זו באמת הזכות לא לפחד ולא לחשוד. לדעתי מבין הרודנים הידועים של העת החדשה, סטאלין היה הכי גרוע (אולי, מה שמו, מקוריאה הצפונית גרוע כמוהו, אך אני לא יודעת עליו הרבה). סטאלין היה הגרוע כי השליטה על חייהם של נתיניו היתה מטרה בעיניו, לא אמצעי. לא מדובר רק במליונים הרבים שהשמיד, גם במליונים הרבים שחייהם נהרסו ככה, כמו ילד שתולש רגלים של זבובים. |
|
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה, פרפ"צ.
זה נכון. הדמוקרטיה היא שיטת הממשל הצעירה ביותר מבין הנהוגות. קדמו לה שלטון של קבוצה/יחיד בעל כוח (מלך, רודן וקבוצתו) או שלטון תיאוקרטי. את הרעיון הדמוקרטי צריך (עדיין) לעכל. יש קבוצות באוכלוסייה שעדיין מחכות למלך שיחליט בשבילם ויהפוך את הבלתי-צפוי לצפוי. |
|
|
אנקה
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
תודה על הסקירה.
נראה לי ששכנעת אותי לקרוא את הספר.
וכן, קשה מאוד לדמיין איך אנשים חיים תחת משטר טוטליטרי רודני אכזר ומושחת עשרות שנים. סטאלין היה השיא הגרוע ביותר של השלטון הקומוניסטי למרות שגם לקודמיו וליורשיו לא היה חסר מכל רע. מיתרונות החיים בדמוקרטיה הן: לא לפחד ולא לחשוד באופן מידי בכל אחד. |
|
|
פרפר צהוב
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
סקירה מעניינת על נושא חשוב, שלא משקיעים מספיק בחינוכו.
החיים במשטר דמוקרטי מתייחסים אליו לעיתים קרובות כמובן מאליו ולא מביאים בחשבון שהוא יכול להשתנות. הספר ממתין אצלי לתורו, אבל ספרי השטאזי כנראה יקדימו אותו. |
|
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה, אושר.
מבחינת המנוצלים אין הבדל בין השיטות. |
|
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה, dina.
|
|
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
חני תודה רבה.
הרלבנטיות מפחידה אותי. |
|
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה, viv
|
|
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה, מורי.
|
|
|
yaelhar
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
תודה רבה, zek.
אשמח לקרוא את דעתך עליו. |
|
|
אושר
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
כבר קשה לדעת מה עדיף- קומוניזם או קפיטליזם ללא מעצורים.
|
|
|
dina
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
זה ספר מצוין! תיאורי האווירה הם מהיפים והמדויקים שקראתי.
|
|
|
חני
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
רותקתי! תודה.
ברית המועצות מספקת לנו המון
חומר מחשבה. |
|
|
ויויאן
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
בדיוק מה שמעניין אותי לקרוא, התקופה וברה"מ. מזדהה עם אותן תהיות. תודה על הסקירה והחשיפה לספרים נוספים. גם לדעתי עיר הגנבים של בניוף מעולה.
|
|
|
מורי
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
הויכוח בין הקצין הסובייטי לקצין הנאצי אואה בנוטות החסד היה בלתי נשכח.
|
|
|
זאבי קציר
(לפני 4 שנים ו-3 חודשים)
ממתין לי על המדף הוירטואלי, תודה לך על סקירה יפה
|
37 הקוראים שאהבו את הביקורת
