ציפיתי ליותר
תיאור הספר במשפט אחד: נסיון להציע תובנות ממשגי עבר בארבע תקופות היסטוריות בתולדות העם העברי/יהודי ותוצאותיהם על מנת להבטיח עתיד טוב יותר בתקופה החמישית שאנו בפתחה.
ויותר בפרוט: הספר מציע/טוען כי התבוננות באירועי עבר דרך משקפיים נרטיביים אלטרנטיביים מסייעת לסיעור מוחות המאפשר שיח עתידני בריא ושלם יותר. לצורך כך הוא מגדיר וסוקר ארבעה עידנים בהיסטוריה היהודית: עידן השבטים (השופטים), עידן המלכים (בית ראשון), עידן הכהונה (בית שני לפני ואחרי מלכות החשמונאים ועד מרד בר כוכבא) ועידן הרבנות (הגלות מתקופת רומי ועד ימינו), אשר כל אחד מהן הסתיים במפלה ובחילופי סגנון הנהגתי. בהמשך הוא מצביע על הצורך של פלגי העם היהודי לעבור מברית הגורל, המעצבת כיום את שותפותם, לברית של ייעוד. הוא מזהה שהמעבר בין העידנים השונים התבטא בצמיחה של מעמד שהיה קודם לכן דחוי לעמדה של הנהגה והתוויית הדרך, ובסיכומו של דבר מזהה ומציע את המין הנשי כמועמד הולם בעל חשיבה רעננה אך מעוגנת במסורה על מנת להוביל בהצלחה את העידן הבא בתולדות העם, ומצביע בקצרה על שרשרת יוזמות נוכחיות, בוסריות למדי, בכיוון.
הסיבה ששטחתי את תקציר הספר, שלא כמנהגי, היא שמי שקרא אותו ימצא תוספת מועטה מאוד בקריאת הספר המלא. לאורך כ-250 עמודים המחבר חוזר על אותם שלושה ארבעה רעיונות שצוינו של תולדות עם-ישראל וחלוקתן לעידנים האמורים, חשיבות נרטיבים אלטרנטיביים וצורך בברית יעוד שוב ושוב (ושוב ושוב) בשינויי נוסח ופירוט, ומסתובב סביב עצמו בכדי להגיע בקצרה (כ-20 עמודים) לפואנטה של העצמת מנהיגות נשית (פלוס חצי רעיון לא אפוי בדבר חשיבות הצורך להיות חלק ממארג חברתי עולמי ולא ישות בפני עצמה), שאם הוא אמור להוות את פתרונו של פסיג למניעת המפלה החמישית, הרי שהעיסוק בו דל מדי (ובכל זאת הוא שהעניק מבחינתי לספר את הכוכב השני), ואם הינו רק חלק קטן מפתרון כולל הרי שכל הדיון המקדים החוזרני מסתיים בקול ענות חלושה.
נקודה נוספת שגרמה לי לחוסר נוחות היא עצם בחירתו של פסיג להציג את תולדות העם היהודי כסיפור של כשלונות (במילות כותרת הספר, "המלכודת של ההיסטוריה היהודית"). אם עצם העובדה שכל עידן הסתיים לבסוף בפיאסקו הרסני-טרגי מייצגת קלקולים מובנים לכל אורכם של אותם עידנים, הרי שזו התבוננות פסימית למדי בתולדות העם היהודי, המעמידה בספק את תוחלתו ותכלית קיומו. מאידך, אם משכן הארוך של אותם עידנים הביא לידי ביטוי קיום ערכי ומפואר, הרי שייתכן שאותם רכיבים ומאפיינים שאפשרו מלכתחילה את אותו קיום מוצלח הם שהביאו גם באופן בלתי נמנע לסופם המר, בבחינת "לכל דבר טוב יש סוף", ו-"כל סוף הוא פתח להתחלה חדשה".
יותר מכך, מבין השורות עולה באופן ברור למדי כי לדעת המחבר, תכליתו ועתידו של העם היהודי מחייבים ונעוצים באופן מוחלט בקיומה של מדינה יהודית עצמאית המהווה את משכנם של מרבית יהודי העולם (ודי בפרולוג היפה כשלעצמו של הספר על מנת להדגיש זאת). המחבר מציב את תפיסת בר-כוכבא, שאכנה "כוחנו בעצמאותנו", מול זו של ריב"ז, שאכנה "כוחנו בשרידותנו (ובפרט הרוחנית)". דא עקא, עיון אמיץ בהיסטוריה של עם ישראל מציב ספק גדול סביב הקשר בין השתיים, ואף מציע שקשר זה הוא הפוך, כאשר תקופות גלות היו אלו שבהן עוצבו הזהות והחשיבה היהודית לדורותיה, ואילו תקופות עצמאות התדרדרו עד מהרה לדלדול רוחני עוד טרם החורבן (ולי עצמי יש הסבר פשוט לכך, החורג מעניינה של ביקורת ספרותית). לשיטת ריב"ז, הרי שסיפורו של עם ישראל, ובפרט בעידן האחרון והרביעי המכונה על-ידי פסיג "העידן הרבני", הוא סיפור של הצלחה גדולה, שכן העם ותרבותו שרדו ולבלבו לאורך משך חסר תקדים בהיסטוריה האנושית (ולא נמחו גם כאשר תקופה זו הסתיימה בשואה היסטורית). זאת, באופן פרדוכסלי, דווקא משום שהיה מפוצל ומפורד (לפחות גיאוגרפית), כך שתמיד נמצא הפלג שישרוד וישמר את הגחלת. אם כך הדבר, הרי שעצם הצורך בדיון במפלות ובצורך במהפכה מנהיגותית ותפיסתית עומד בסימן שאלה. לא מצאתי בספר שום התייחסות לנקודה זו, שלדעתי מתבקש במסגרת חיבור שעיסוקו בנרטיבים אלטרנטיביים.
לסיכום:
פלוס – רעיון מקורי להמשך דרכם של העם והתרבות היהודית.
מינוסים – חזרתיות רבה, העדר אתגור אמיתי של המוסכמות הנוכחיות באשר לגורל ולייעוד של העם היהודי.
