#
יש סופרים וספרים, שעוסקים בנסיונות לנבא את העתיד. חלקם חוקרים רציניים, יושבי אקדמיה מובהקים, כמו המחבר של החיבור הזה. חלקם מוגדרים כסופרי בידיון שמתארים עתיד כלשהו באמצעות ספרים שרובם דיסטופיים, ומנסים לנבא איך ייראו חיי נכדינו, נינינו וצאציהם, כשאנחנו מזמן כבר שוכני עפר. המשותף לכל הנביאים האלה הוא, שנבואותיהם נובעות למעשה מעברם. מהסוציאליזציה והחינוך שקיבלו, מהשקפת עולמם, ממנה אינם יכולים לזוז אפילו מילימטר. האם הם יודעים מה מקור הניבוי שלהם? לרוב לא. לרוב הם בטוחים שהנבואה נתנה להם בזכות יכולתם האינטלקטואלית הענקית.

תחום נוסף המשפיע מאד על ניבוי העתיד הוא התעמקות בעבר. ההיסטוריה, כמו האופנה, אמנם חוזרת, אבל בשני התחומים היא אינה חוזרת כהעתק נאמן למקור, אלא כאימפרוביזציה עליו. בעלי עין טובה לאופנה יבחינו בשניה שהבגד שנשמר שנים רבות בארון, אינו אופנתי. הוא פשוט ישן. אותו דבר אפשר להגיד לגבי ההיסטוריה.

הכתיבה של פסיג היא כתיבה אקדמית, ולא במובן הטוב של המילה. הכותב האקדמי, לרוב ללא כישרון כתיבה (במקומה יש לו הבנה עמוקה בתחום עליו הוא כותב), מניח שהקורא אותו מבין על מה הוא מדבר. כלומר חולק איתו את אותם טקסטים ודיונים אקדמיים, ומבין כמוהו את המיגבלות שלהם. כתיבתו של פסיג היא מבולגנת, מערבת תובנות עם הנחות, סוטה לעתים קרובות מהעיקר כדי לסקור הנחות של חוקרים מתחום אחר ולהדביק איכשהו את מסקנותיהם לתזה שלו.

באופן כללי הוא מדבר על חלוקת ההיסטוריה היהודית לחמש תקופות – שלוש מהן בעת העתיקה, אחת חוצה את העבר ומגיעה כמעט עד ההווה, ואחת היא העידן בו אנחנו מצויים עכשיו. אם חשבתי שאבין את התיאורייה לגבי עתידנות – מסתבר שעדיף שאשאר בתחום המדע הבדיוני. החלק עליו מסתמך פסיג בנושא העבר הוא התנ"ך. והיות וגם הוא מודע לעובדה שבתור מסמך מדעי התנ"ך פשוט לא מספק את הסחורה: פערים של מאות שנים בתיאור מאורעות, פערים של מאות אלפי אנשים בהתייחסות למספרי אנשים מעורבים, נושאים שקרו לפי המדע והתנ"ך פשוט לא מתייחס אליהם, אירועים שהמדע אינו יכול לאושש שמתוארים בתנ"ך. כך שבתור מקור מדעי זה מקור לא קביל, אם כי פסיג מצטט ממנו ומתייחס אליו כמקור. אני מודה שסביר שהבורות שלי בנושא (אני תוצר של מערכת החינוך הישראלית) תרמה מן הסתם לחוסר ההבנה שלי את מה שפסיג מנסה לתאר.

מה שהוא טוען הוא שברוב מכריע של הזמן העתיק, היהודים היו עסוקים במלחמות-אחים מדממות, לרוב מלחמות שליטה. השנים המעטות בהן היתה אחדות ושלווה בעם, שהורכב משבטים עם רמת חשיבות משתנה, ורמת תוקפנות משתנה, נוצלו איכשהו לצבור כעסים לקראת המלחמה הבאה... היהודים הם עם לא משמעותי מבחינה מספרית. מספרם מעולם לא עלה על 20 מיליון נפש בעולם, וזה בספירה מאד מרחיבה שמן הסתם לא תהיה מקובלת על היהדות האורתודוקסית. מאז הוקמה מדינת ישראל, מספר תושביה מעולם לא הגיע ליותר ממחצית מהיהודים בעולם.

הפרקטיקה לפיה פסיג מנסה לנבא את העתיד (באופן מדעי, כמובן) מבוססת על בניית נרטיבים רצויים אלטרנטיביים, כדרך ל... לא יודעת למה הדרך הזו מובילה. רוב בני האדם עוסקים בבניית אלטרנטיבות רצויות, כדי להתמודד עם קשיי המציאות. קוראים לזה פנטזייה ואם מגזימים בה יש סיכוי שהפנטזיונר יאושפז. כפרקטיקה לניבוי העתיד היא נראית לי לכל הפחות לא רצינית. אין לי מושג איך הוא הגיע לסוף הנפלא בפרק הנקרא "עתיד אלטרנטיבי רצוי". זה דומה בעיני לסרטים שמתארים קשיים ואי הבנות, שבסופם הטוב כולם אוהבים את כולם וכולם הולכים לים... אז התאכזבתי מהספר. ברור. הייתי שמחה אם מישהו היה יודע איך נצא כעם מהמצב האיום אליו נקלענו. רעיונות שאפשר להבין, ליישם ולהמשיך לחיות כאן יתקבלו בברכה.

#
יש סופרים וספרים, שעוסקים בנסיונות לנבא את העתיד. חלקם חוקרים רציניים, יושבי אקדמיה מובהקים, כמו המחבר של החיבור הזה. חלקם מוגדרים כסופרי בידיון שמתארים עתיד כלשהו באמצעות ספרים שרובם דיסטופיים, ומנסים לנבא איך ייראו חיי נכדינו, נינינו וצאציהם, כשאנחנו מזמן כבר שוכני עפר. המשותף לכל הנביאים האלה הוא, שנבואותיהם נובעות למעשה מעברם. מהסוציאליזציה והחינוך שקיבלו, מהשקפת עולמם, ממנה אינם יכולים לזוז אפילו מילימטר. האם הם יודעים מה מקור הניבוי שלהם? לרוב לא. לרוב הם בטוחים שהנבואה נתנה להם בזכות יכולתם האינטלקטואלית הענקית.

תחום נוסף המשפיע מאד על ניבוי העתיד הוא התעמקות בעבר. ההיסטוריה, כמו האופנה, אמנם חוזרת, אבל בשני התחומים היא אינה חוזרת כהעתק נאמן למקור, אלא כאימפרוביזציה עליו. בעלי עין טובה לאופנה יבחינו בשניה שהבגד שנשמר שנים רבות בארון, אינו אופנתי. הוא פשוט ישן. אותו דבר אפשר להגיד לגבי ההיסטוריה.

הכתיבה של פסיג היא כתיבה אקדמית, ולא במובן הטוב של המילה. הכותב האקדמי, לרוב ללא כישרון כתיבה (במקומה יש לו הבנה עמוקה בתחום עליו הוא כותב), מניח שהקורא אותו מבין על מה הוא מדבר. כלומר חולק איתו את אותם טקסטים ודיונים אקדמיים, ומבין כמוהו את המיגבלות שלהם. כתיבתו של פסיג היא מבולגנת, מערבת תובנות עם הנחות, סוטה לעתים קרובות מהעיקר כדי לסקור הנחות של חוקרים מתחום אחר ולהדביק איכשהו את מסקנותיהם לתזה שלו.

באופן כללי הוא מדבר על חלוקת ההיסטוריה היהודית לחמש תקופות – שלוש מהן בעת העתיקה, אחת חוצה את העבר ומגיעה כמעט עד ההווה, ואחת היא העידן בו אנחנו מצויים עכשיו. אם חשבתי שאבין את התיאורייה לגבי עתידנות – מסתבר שעדיף שאשאר בתחום המדע הבדיוני. החלק עליו מסתמך פסיג בנושא העבר הוא התנ"ך. והיות וגם הוא מודע לעובדה שבתור מסמך מדעי התנ"ך פשוט לא מספק את הסחורה: פערים של מאות שנים בתיאור מאורעות, פערים של מאות אלפי אנשים בהתייחסות למספרי אנשים מעורבים, נושאים שקרו לפי המדע והתנ"ך פשוט לא מתייחס אליהם, אירועים שהמדע אינו יכול לאושש שמתוארים בתנ"ך. כך שבתור מקור מדעי זה מקור לא קביל, אם כי פסיג מצטט ממנו ומתייחס אליו כמקור. אני מודה שסביר שהבורות שלי בנושא (אני תוצר של מערכת החינוך הישראלית) תרמה מן הסתם לחוסר ההבנה שלי את מה שפסיג מנסה לתאר.

מה שהוא טוען הוא שברוב מכריע של הזמן העתיק, היהודים היו עסוקים במלחמות-אחים מדממות, לרוב מלחמות שליטה. השנים המעטות בהן היתה אחדות ושלווה בעם, שהורכב משבטים עם רמת חשיבות משתנה, ורמת תוקפנות משתנה, נוצלו איכשהו לצבור כעסים לקראת המלחמה הבאה... היהודים הם עם לא משמעותי מבחינה מספרית. מספרם מעולם לא עלה על 20 מיליון נפש בעולם, וזה בספירה מאד מרחיבה שמן הסתם לא תהיה מקובלת על היהדות האורתודוקסית. מאז הוקמה מדינת ישראל, מספר תושביה מעולם לא הגיע ליותר ממחצית מהיהודים בעולם.

הפרקטיקה לפיה פסיג מנסה לנבא את העתיד (באופן מדעי, כמובן) מבוססת על בניית נרטיבים רצויים אלטרנטיביים, כדרך ל... לא יודעת למה הדרך הזו מובילה. רוב בני האדם עוסקים בבניית אלטרנטיבות רצויות, כדי להתמודד עם קשיי המציאות. קוראים לזה פנטזייה ואם מגזימים בה יש סיכוי שהפנטזיונר יאושפז. כפרקטיקה לניבוי העתיד היא נראית לי לכל הפחות לא רצינית. אין לי מושג איך הוא הגיע לסוף הנפלא בפרק הנקרא "עתיד אלטרנטיבי רצוי". זה דומה בעיני לסרטים שמתארים קשיים ואי הבנות, שבסופם הטוב כולם אוהבים את כולם וכולם הולכים לים... אז התאכזבתי מהספר. ברור. הייתי שמחה אם מישהו היה יודע איך נצא כעם מהמצב האיום אליו נקלענו. רעיונות שאפשר להבין, ליישם ולהמשיך לחיות כאן יתקבלו בברכה.