ביקורת ספרותית על בני בולטימור מאת ז'ואל דיקר
ספר לא משהו

---

מה טוב בספר: הרעיון הכללי של זכרונות ילדות מהעבר מושך, הדמויות מעניינות (במיוחד בהתחלה), העלילה בנויה כך שיש קצת מסתורין שמושך אותנו הלאה עד לסוף העלילה.
מה לא טוב: הדיאולוג מביך, יש פניות בעלילה שברמת הצגת בית ספר יסודי (כמו: הדמות שמנסה להגיד את האמת לדמות השנייה, אבל הדמות השנייה לא מוכנה לשמוע וקוטעת אותה - אך! לו הייתה שומעת את סוף המשפט, העלילה הייתה מסתיימת בסוף טוב), ובסוף, הרעיון המרכזי בספר לדעתי לא ממומש.
מה הכוונה לא ממומש? אנסה להסביר בלי ספוילר, הסופר מנסה להראות את השינוי שחל על הגיבור, בזמן שהוא מספר את סיפור חייו עם בני דודיו (למעשה, אם הבנתי נכון, זו כל מטרת הספר, אחרת אנחנו סתם קוראים על קורות משפחת גולדמן). אבל השינוי לא ממש מורגש, או לכל הפחות פשוט לא אמין (שוב, יותר מדי סצנות מלודרמטיות). למעשה מה שחסר לי מאוד בספר subtlety. אני חושב שהיה הרבה מאוד פוטנציאל אם הסופר היה משתמש בדקויות ובמינונים נכונים של רגש ואז אולי אף היה יוצא ספר נפלא. אבל, כפי שאמרתי, התפניות ילדותיות, הדיאולוג קופץ מרגש לרגש מהר מדי ("הוא היה מופתע. היא ענתה ברוגע. הוא בכה. היא ליטפה את ידו. הוא עבר בקלילות לנושא אחר" - אני לא מגזרים בתיאור, זה באמת ככה בספר), ולבסוף - כל העלילה מתנקזת לאירוע מסוים שהוא לחלוטין בר מניעה ולכן פשוט מעצבן את הקורא הנבון.
מסקנה: לא ממליץ על "בני בולטימור", אבל אם במקרה התארחתם בבית של מישהו במשך שבוע והספר יושב על השולחן - תקראו, יעביר את הזמן, אבל לא תצפו למשהו מיוחד.

» ביקורות נוספות של chaimc
» ביקורות נוספות על בני בולטימור