את הרומן הזה קיבלתי מידידה טובה שנוהגת כמעט בכל ביקור להגיע עם ספרון קטן מהסוג הישן והטוב (נדמה לי שכבר סיפרתי עליה) ותמיד היא מגישה אותם בחרדת קודש וחורצת : "זו פנינה אמתית, קראי !" ולא מוסיפה . ואפי בריסט הוא אחד מהם.
תיאודור פונטאנה כתב את הרומן בשנת 1894 וכבר יישר קו עם "אנה קרנינה" של טולסטוי (1877) ו"מאדם בוברי" של גוסטב פלובר (1856). שלושתם אגב עסקו בניאוף – בגידה, וכולן היו קורבנות של אותה התקופה. תקופה קשוחה, שדרשה כבוד, ציות ומשמעת וכיבוש הרגש, וכל מי שהעז לנהוג בניגוד למוסכמות דינו היה נידוי וחרמות.
אפי היא אישה צעירה בפרוסיה, בת למשפחה אמידה ומיוחסת שנשאת לברון פון אינשטאטן, שהיה מבוגר ממנה ביותר משני עשורים, גם הוא מבני האצולה, קצין בצבא. שידוך נכבד מאוד בין שתי משפחות נכבדות אך חסר התאמה בין השניים. הספונטניות, הרגש והטמפרמט של אפי, לא תאמו את אופיו המאופק ,המאוד הגיוני והמחושב של הבעל. ובזמן שהוא יוצא למסעותיו, היא קושרת קשר אהבים עם המיור קראמפאס שנודע כדון ז'ואן ממולח היודע "תחבולות לאין ספור בענייני נשים", והתוצאה כמובן ידועה. אפי מגורשת מן הבית ומורחקת מבתה היחידה ... מוכר...
תיאודור פונטנה כותב על עולם דומם, דל בצלילים. והמועקה לא רק קיימת בתיאור המבנים, היא מורגשת גם בגנים, ביערות, והיא מרחפת כצל בין האנשים. הכול קפוא, מלבד הרגשות הסעורים שגם הם נמסרים לנו במשורה, דרך הבעות פנים ותנועות גוף ופעולות נגזרות ממה שקורה ברקע מבלי לערטל..
נדרשת קריאה איטית, והקשבה סבלנית, כדי לקלוט את הטוטליות של הדומייה והקיפאון שבין ובתוך כל סצנה.
היצירה הזו היא בבחינת שעור בקריאה. קריאה של כתיבה מזוקקת. אילמת במושגים של היום ובכל זאת היא מצליחה לעורר בנו חוויה אמתית שכבר נשכחה, בלי ליצור רעשים מיותרים. צריך לזכור שפעם רק נגיעה ביד הייתה "הדבר" ב"הא הידיעה". וניד קל של ראש ומבט חטוף עשו את כל העבודה, עם אגל זיעה שהבריק בשקע הצוואר... הכותבים בעבר, לא נזקקו לתיאורים פיזיולוגיים חושפניים מדי שעשויים לעיתים להוציא את הטעם האמתי שלשמו התכנסנו. נכון, התרגלנו לעולם רועש. פס הקול שלנו בתמיכת תקשורת ההמונים והרשתות החברתיות והטלפונים הסלולריים- כשכל ארוחה וצעד מצולמים כאילו היו אירוע קולוסלי, וכל אדם זר הופך לאח-בן משפחה, וכל מפגש הופך ל"פיגוז" והכי גדול, בלי קורלציה לדבר עצמו- כמעט שלא נשאר לנו פריים אחד של שקט, כי הכול היום חי, מתפוצץ והיסטרי. אז זהו, שאפי בריסט מחזירה לנו את הקשב. את יכולת ההתבוננות את חוש הריח, הטעם והמישוש מבלי לגעת. בזה כוחו של הרומן, ולא לחינם הוא נחשב לפסגת יצירתו של הסופר, ונילי מירסקי המתרגמת הנפלאה משכילה להפוך כל אות, לא רק בספרות הרוסית אגב, ולהגיש לנו אותה ברוב הדר ופאר כיאה לכישוריה הידועים. (יהי זכרה ברוך )
"עם עובד" הייתה ואולי עודנה הוצאה שמפיקה בופה עשיר בטעמים – פטיפורים - ממיטב הכותבים בעולם. ספרונים קטנים יחסית, גמישים, שלא יוצאים מגדרם בכריכות פומפוזיות, כאלה שאפשר לקחת לכל מקום אפילו להכניס לכיס המעיל.
כדאי, ולו רק כדי לרדות את הדבש ולהתענג גם מעקיצות הדבורים.
והפעם, שלא כהרגלי, נתתי לרומן הזה חמישה כוכבים זוהרים.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
