ביקורת ספרותית על העמדה מאת סטיבן קינג
ספר טוב

---

ספרי סוף העולם הם כבר מזמן סוגה בפני עצמה, בין אם הסוף מגיע בעקבות מלחמה אטומית כלשהיא, על ידי חייזרים, ערפדים, טכנולוגיה תבונית שקמה על יוצרה, או כמובן – מגיפה. נדמה שבשנים האחרונות קיימת אינפלציה מתמשכת בפרסום של ספרים מהתחום הזה. יש כאלו המתמקדים בתקופה הנתונה שהעולם כבר חרב מזה שנים, ובהתמודדות האנושית עם ההשלכות, יש כאלו שעוסקות בתיאור הכאוס והאימה של החיים בעולם כזה. רובם ככולם מתמקדים במאבק ההישרדות של דמויות בודדות במציאות האכזרית שנוצרה.

הספר עב הכרס הזה (למעלה מ-1000 עמודים), מהוותיקים יחסית בתחום (יצא לראשונה בשנת 1978), מתאר את הימים האחרונים של העולם המוכר לנו. תחילת שנות ה-90, נגיף מהונדס משתחרר מפרוייקט סודי של צבא ארה"ב, ובמחדל בודד פורץ החוצה. בניגוד לקורונה המוכרת לנו היטב, מקדם הדבקה שלו עצום, המוות הוא מהיר מאוד (לא יותר מימים ספורים) ואחוזי התמותה מפלצתיים – 99.4%. אנשים מתים בתחילה בבתי חולים ובהמשך בבתים, במכוניות (בנסיונות להימלט מהערים), וברחובות. המערכות קורסות במהירות, המשטר הצבאי לא מחזיק מעמד זמן רב, ואין אפילו די זמן לכאוס חברתי מוחלט. בתוך ימים לא רבים נותרים אנשים בודדים וכל ערי ארה"ב נהפכות בעצם לערי מתים מבעיתות. וארה"ב כולה לנקרופוליס אחת גדולה.
הלילה יורד על ניו-יורק השוממת, ובאין מי שיתחזק את התשתיות החשמל כבה. החנויות מלאות כל טוב, גורדי השחקים ניצבים כתמול שלשום, אבל המתים גודשים את הדירות, את הרחובות ואת הרכסים. הניצולים הבודדים מהלכים בין פקק התנועה הדומם, המומים ממותם של כל מי שהם מכירים. הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, אבל איזה ערך נשאר למעשים בעולם שומם? לכל מעשה שהוא? שממת קיפאון ודממה יורדת על עיר הרפאים. בלי מיזוג אוויר, העיר תהפך תוך זמן לא רב לגיהנום של צחנה, מחלות ואימה.

העולם שלנו, עם כל המחדלים, המלחמות והרוע, הוא עדיין מקום די בטוח לרוב האנשים ברוב הזמן, והחברה האנושית השכילה ליצור ציווילזציה שבה מליוני אנשים קמים בבוקר נהנים מחשמל זמין, תחבורה, אוכל ותרבות, וכן, הם גם לא חוששים להירצח או להיאנס סתם כך באמצע היום. אבל כאשר הכל קורס צריך לאתחל את כל המערכת מחדש. בעולם כזה, אליבא דקינג, הטוב מול הרע נעמדים שוב זה מול זה בצורה קמאית כמעט, וכל אדם צריך לבחור את העמדה שלו. וכך, אט אט מתחילים בני האדם הנותרים להתקבץ ולהתמיין לשתי קבוצות דיכוטומיות, סביב שתי דמויות ארכיטיפיות. הטוב בעיירה בולדר שבקולורדו, אל מול הרע בלאס-וגאס שבנבדה. הטוב מגולם על ידי אישה שחורה בת 108 והרע על ידי נבל, נווד, ומרובה שמות (שהבנתי שהוא ממשיך להופיע בספרים אחרים של קינג).

קינג, בונה סיפור עם ריאליזם תיאורי רחב יריעה, יחד עם סיפור כמעט מיתולוגי, קמאי, על הכוחות הבסיסיים של האנושות. יש פה ניסיון מרשים לגעת בנקודות מאוד עמוקות ומעניינות, יחד עם עלילה רחבה ומרתקת. בעיני העלילה התיאורים של החורבן והסיפור די טובים, אבל הרעיונות והעומק העלילתי פחות טוב, ויש לזה כמה סיבות.
הדבר הראשון הוא שהדמויות ברובן לא עגולות ולא מספיק מורכבות, או שהן טובות ונאצלות או שהן מושחתות ואפלות. נכון, הם לא מושלמות, והתיאור של העולם הפנימי שלהם כתוב היטב. אבל המשיכה של הדמויות, לטוב או לרע, היא כמעט טבעית או נתונה מראש, ואף שקינג מנסה לעסוק באפשרות הבחירה והשינוי, אצל רובן המכריע של הדמויות נדמה שהבחירה כפויה עליהן. יש שתי דמויות יוצאות דופן, מסוכסכות, שנמצאות בצד אחד אבל נמשכות לצד השני, אבל דווקא הן, שהבחירה באמת עומדת לפתחן, לא מצליחות לעורר אמפתיה וחיבור. סלידה תהיה מילה מדוייקת יותר.
סיבה נוספת היא הטוויסט הפנטסטי שתמיד יופיע בספרים של קינג. זה סימן ההיכר שלו, ויש בו ייחודיות ויופי, אבל הוא גם קצת פוגם במורכבות של העלילה ובריאליזם שלה.
השאלות הטרייויאליות של איך בונים חברה מחדש? כיצד יוצרים את החוק, את הכלכלה, את זכות הקניין, את מערכת הענישה והשיפוט. כל השאלות הללו לא זוכות לטיפול מעמיק, וגם כאן התיאור של קינג, לדעתי, לוקה בפשטנות יחסית.

אבל אחרי הכל מדובר בספרות פופולרית, וביחס אליה מדובר במוצר לא רע בכלל, ואיך שלא יהיה מדובר באפוס אפוקליפטי רחב יריעה ומרשים. מהנה. קולח. חווייתי מאוד, עם אווירה אפלה, מוריבידית, שיש בה גם קורטוב של תקווה. בספר הזה אין גיבור יחיד, יש חבורה שלמה של אנשים, אך הדבר לא פוגם בחוויה. אני חושב שזה הספר היחיד שלו שקראתי, אבל מעריציו אומרים שזה מהטובים שלו.

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על העמדה