ביקורת ספרותית על הצבעוני השחור (2012) מאת אלכסנדר דיומא (האב)
ספר טוב

---

ספר כבילוי משפחתי.

לפני שנים במסגרת לימוד הקריאה של בנותיי הקטנות, אימצתי לי מנהג לקרוא ספר במשותף עמן כשיש לי זמן פנוי. בהתחלה היו אלה יצירות לפעוטות ובהדרגה עם הגיל זה הלך והתפתח לספרי ילדים כמו של קייט די קמילו ('המסע במופלא של אדוארד טולין', 'הפילה של הקוסם'), הסדרה של רוסה לנגרקרנץ ('כשהייתי הכי מאושרת' וכו'), אסטריד לינגדרן הנהדרת ('רוניה בת השודד, 'קרלסן על הגג' ) והרבה תוכן מקור כמובן.


"הפרויקט" היה למעשה קריאה של קטעים לסירוגין שלי ושלהן כשאני קורא קצת ופחות והן קצת יותר. אחר כך אני הייתי בעיקר מאזין והן היו בעיקר קוראות. להתחיל לעיתים היה הדבר הקשה ביותר. זה דרש ממני הרבה סבלנות וקשב, שכן לפעמים ההתחלה נראתה להן משעממת והייתי צריך להוביל אותן ברכות אך בעקשנות למקומות שזה הופך להיות מעניין. ויש מצבים שצריך להודות שאין לילדה חיבור לספר , לוותר עליו ולמצוא משהו אחר. אגב היו פעמים בודדות שבמהלך נפלה עליי עייפות מעמל היום והלילה עד שנרדמתי והן כלל לא שמו לב כי כבר היו מרותקות לסיפור המעשה.


זה היה נחמד והיום הן כבר קוראות לא מעט מיוזמתן. אבל קריאת ספר משותפת הפכה אצלנו למסורת, שאנחנו חוזרים אליה מדי פעם. זה לא חייב להתרחש בבית ואפשר לעשות את זה גם בחיק הטבע בכיף. כמובן שטלפונים באותו הזמן מותרים רק להורים למקרה חירום (או פשוט כי הם מכורים אבל להבדיל מהילדים אין מי שיעצור בעדם מלהציץ לשם מדי פעם). לאחר שבת זוגי שקעה במעמקי "הרוזן ממונטה קריסטו" כעשרים שנה לאחר שקראה אותו לראשונה ואהבה כל רגע, נפתח לה התיאבון לעוד דיומא (או דימא, כל אחד והעדפותיו, אני הולך עם דיומא). היא הביאה אותו ביום נדיר בו הייתי עסוק בבית, על כן הוחלט על ידי ילדיי שכל כולו יוקדש ל-VOD ומשחקים בטלפון, עד אשר כבר החלה להתהוות טמטמת אופיינית שמגיעה לאחר זמן ממושך של פעילות מעין זו. כך נולד פרויקט "הצבעוני השחור".


מכל ספריו של דיומא שקראתי כנער, דווקא לזה לא הגעתי.
סיפור המעשה מתרחש בהולנד במאה השבע עשרה. הוא מבוסס על דמויות אמתיות, דמויות מפתח בהתהוותה של עצמאות הארץ הזאת.
הרומן מתחיל כשראש ממשלת הולנד יוהאן דה ויִט ואחיו קורנליוס הממונה על הסכרים, מנסים להימלט מזעם ההמון בהאג שמאשים אותם בבגידה במולדת ובניסיון התנקשות בנסיך וילֶם מבית אורנייה (אוראנז' – כתום, למי שתמה מדוע לנבחרות הולנד יש מדים בצבע תפוז) . כל מה שהתאמצו לעשות זה למנוע עוד מלחמה עקובה מדם עם צרפת ולשמר את הרפובליקה. הם מסתתרים בכלא ולאחר שמקבלים קצת עזרה מחברים וביניהם רוזה, בתו של הסוהר מנסים לברוח מהעיר ומהמדינה. אולם מישהו דאג לנעול את השערים...

באותם הימים חי בעיר אחרת קורנליוס וָן ברֶלֶה - דוקטור צעיר שירש הון מאביו. אלה היו זמנים שטירוף אחז בהולנד בכל הקשור לפרח הצבעוני ורבים היו מוכנים לשלם הון עתק עבור פקעות שנחשבו לאיכותיות או נדירות במיוחד. כשזמנו וממונו בידו, התעוררה בקורנליוס תשוקה עזה לצבעונים והוא השקיע בגידולם ופיתוחם את כל מרצו. הצלחתו בתחום הייתה פנומנלית, אולם הוא לא היה היחיד שאהב את הפרח והיו כאלה שאף פרנסתם נפגעה כתוצאה מתהילתו של ון ברלה במשלח יד זה. הגביע הקדוש – הפריט הנחשק ביותר, היה צבעוני שכולו שחור, ללא רבב. בדיוק אז הכריזה העיר הארלם על הענקת פרס כספי אסטרונומי לראשון שיצליח לפתח צבעוני שחור בתכלית. מיותר לציין כי הדבר הפך לתשוקה אובססיבית חדשה של ון ברלה בן העשרים ושש.

עם זאת הייתה לון ברלה נקודת תורפה. קורנליוס דה ויט היה סנדקו. אם לא די בכך, אז אותו סנדק שכעת ירד מגדולתו, מסר לו צרור מכתבים וציווה על הבחור הצעיר להחביאם בכספת ולעולם לא לפתוח או לברר את תכנם. היו כאלה, אשר קנאה כרסמה בקרביהם זה זמן, ובהיוודע להם הדבר, הם מיהרו להרע לגיבורנו הצעיר.

במרכז העלילה עומד סיפור אהבתם העזה בין קורנליוס הכלוא לרוזה, בת הסוהר טובת הלב ויפת המראה. היא זו בנוסף לפריחת הצבעוני השחור שמפיחה חיות ומתח לספר. הרבה ניסיונות צריך לצלוח הזוג בצעיר הזה.

הרומן לא הכי מתוחכם ולא הכי עמוק. הוא נכתב במקור למבוגרים, אך בימינו הציניים זה נחשב לספר נוער קלאסי שגם המבוגרים יכולים ליהנות ממנו, אם כי מי שתר אחר ספרות מופת עלול להתאכזב מעט. לבנות כמו שלי בתחילת גיל ההתבגרות הוא מתאים בול ובמיוחד למטרת קריאה משפחתית. יש בו חמימות המתובלת בתמימות ובו בזמן לא מעט תובנות על טבעם של בני האדם. הערך הנוסף שלו הוא בלימוד מעט היסטוריה בכלל ושל הולנד בפרט שהיא גם היום אימפריית פרחים, והשיגעון שלה אחרי הצבעוני השחור, שאף אחד לא הצליח לגדל עד ימינו אגב. הוא מעוטר באיורים חמודים של לריסה הלר משנת 1978, הגם שמדובר בהוצאה מחודשת. התרגום של יוסף קץ מניח את הדעת. זהי אגדה יפה שמספקת חווית קריאה טהורה, כזו שחלקנו כבר שכחנו. הבעיה אם יש בבית עוד ילדון קטן ושובב שקריאה עדיין כלל לא מושכת אותו, אבל זה כבר עניין אחר.

» ביקורות נוספות של Pulp_Fiction
» ביקורות נוספות על הצבעוני השחור (2012)