ביקורת ספרותית על הדודן פונס מאת אונורה דה בלזק

---

Le Cousin Pons-"בשנת 1835 גמל הגורל לפונס על אדישותו של המין היפה כלפיו ונתן לו מה שקרוי בפי העם משענת לעת זיקנה. זקן מלידה זה מצא בידידות עזר כנגדו ובא בברית הנישואים היחידה שהתירה לו החברה- הוא נשא לו גבר, איש זקן, מוסיקאי שכמוהו" (ע"מ 18).
פונס נושא בנישואים את שמוקה- מוזיקאי גרמני לעת זקנה. העלילה של "הדודן פונס" מתרחשת בשנות ה-40 של המאה ה-19. פונס הוא מוזיקאי "טפיל חברתי" זקן שכבר לא רצוי בחוגי הבורגנות הגבוה של פריס.
בלזק מכנה את השתים "מפצחי האגוזים" בספרו האחרון שיצא לאור לפני מותו.
"אמר פונס, "איך מעולם לא הייתה לי שום אישה". "באמת! קראה האישה סיבו ובארשת מתגרה קרבה אל פונס ואחזה בידו. "אינך יודע כיצד זה, כשיש לו לאיש מאהבת העושה כל דבר לשמח את לב אהובה? הייתכן! אילו אני במקומך, לא הייתי רוצה לצאת מן העולם הזה אל העולם הבא בלא שטעמתי מן התענוג הגדול ביותר עלי אדמות! (..) כמה שימח את ליבך את לבך האושר שגרמת למר שמוקה! והוא, שהוסיף לבכות משמחה גם למחרת היום, (..) אתה צודק כשאתה עושה אותו יורשך! וכי מה, הרי איש יקר וטוב זה הוא לך כמשפחה שלמה!... אל תשכח אותו! ולא, לא יכניס אותך אלוהים לגן עדן שלו, שבו מותר לך לקבל רק את מי שידעו להכיר טובה לידידיהם והשאירו להם קצבות למחייתם. (ע"מ 135-134).
הדודן פונס- בשנות השישים לחייו וחולה במחלה חשוכת מרפה. מרת סיבו- אישה הדואגת (לשלומה, יותר מלשלומו של פונס הזקן) מנסה לנחמו וחושקת את חלקה בירושה של פונס, שהוא בעל תמונות של ציירים מפורסמים כמו ון-דייק וציירים נוספים אחרים שהספיק הזקן העשיר לצבור לפני מותו המתקרב.

זאת צואתי
"היום, חמשה-עשר באפריל לשנת אלף שמונה מאות ארבעים וחמש, בדעה צלולה, כפי שתוכיח צואה זו שנערכה בהתיעצות עם מר טרוניון, נוטריון; ומתוך הידיעה כי קרוב מותי מחמת המחלה שאני חולה בה מאז תחילת יודש פבואר השנה, ומתוך הרצון לצוות את רכושי, הנני בא להורות את הוראותי האחרונות, ואלו הן:
"תמיד נתתי דעתי על התנאים הבלתי-רצויים המחבלים ביצירות-מופת של ציור וסופם שהם מביאים עליהן כליון. לבי דאב לציורים היפים, שנידונו להיטלטל מארץ לארץ להם מקום של קבע שבו יוכלו שוחרי יצירות-המופת לבוא ולחזות בהן. האמנתי תמיד כי הדפים בני-האלמוות של רבי-האמנים המהוללים חייבים להיות נכסי הכלל ולעמוד תמיד לפני עינהם של בני כל האומות, כמו האור, יצירת-המופת של אלוהים המשמשת את כל ילדיו.
והואיל והוצאתי את כל חיי בבחירה ובאיסוף של כמה תמונות, שהן יצירות מזהירות של הגדולים ברבי האמנים, ותמונות אלו נקיות מפגם, ואין להם לא תיקון ולא ביצוע, אמרתי בלבי לא בלי צער כי ציורים אלה, שהיו משוש חיי, עוד עלולים להימכר במכירה פומבית; קצתם יעברו לידי האנגלים, קצתם לידי הרוסים, וכך יתפזרו בעולם, כמו שהיו מפוזרים בטרם כינסתי אותם יחדיו בביתי. ומשום כך החלטתי למנוע תלאות כאלה מהם וכן מן המסגרות הנהדרות המקיפות אותם, שכולם מעשי ידם של אומנים מפורסמים.
"אשר על-כן, מתוך מניעים אלה, אני מצווה ומוריש למלך, בשביל מוזיאון הלובר, את התמונות שבאוספי, בתנאי שאם תתקבל הירושה הזאת, תינתן לידידע ויליהם שמוקה קצבת חיים שנתית של אלפים וארבע מאות פרנקים.
"אם המלך, בתורת המוטב בשם המוזיאון, לא יקבל את ירושתי בתנאי הזה, יהיו תמונות אלו חלק מן הירושה שהנני מצווה לידידי שמוקה, הכוללת את כל הנכסים שברשותי, בתנאי שיתן את 'ראש הקוף' של גויה לדודני הנשיא קאמיזו; את תמונת הפרחים של אברהם מניון, שמוצירים בה צבעונים, למר טוריון, הנוטריון, שאני ממנה בזה למוציא לפועל של תואתי, וכן ייתן מאתים פרנק קצבה שנתית למרת סיבו, המנהלת את משק-ביתי זה עשר שנים.
"ולבסוף, על ידידי שמוקה לתת את 'ההורדה מן הצלב' של רובנס, סקיצה לתמומתו המפורסמת שבאנטורפן, לבני קהילתי, לקשט בה את הכנסיה, בתודה על טוב-לבו של האדון הויקרא דיפלאנטי, שבזכותו אני מת כנוצרי וכקתולי" וגומר. (ע"מ 241-240).

מרת סיבו כבר בקשר עם אליהו גולומב- יהודי בקשר למכירת התמונות, הנוטריון המרושע שמתכוון לשדוד את הירושה ושמוקה המסכן שיישאר ללא מקור מחיה.

"אף ב"נישואיו" עם שמוקה (כך בפירוש מוגדרת ידידותם), הוא בוגד, בצאתו לסעוד מחוץ לבית. על כן נקל להבין את צערו של שמוקה ואת נסיונותיו להניאו מכך, שהרי האכילה בצוותא ממלה בנישואים אלה את מקום המין, ויציאותיו של פונס לסעוד בבתי-זרים כמוהן כיחסי מין שמחוץ לנישואים.
מתוך שלושה מרכיבי הפיצוי, רק הידידות אינה מעורבת במערכת החליפין החברתית; זו הפלנטה של שמוקה שאינה משמשת כסחורה בשום תן וכך, היא עומדת מחוץ לחברה וכלליה, ומשום כך מעוררת עליה את עיבת החברה. הקונפליקט הבלתי נמנע בתוצאה הבלתי-נמנע מסתיים בתוצאה הבלתי-נמנעת:
הניגוד הבלזקי שבין הטוהר חסר-הפניות ובין חברת-החליפין המשחיתה חייב להסתיים בניצחון החברה. בלזק מדבר על בתוליותו של פונס. לעומת שמוקה, שנפשו נפש ילד טהור וחייו מתנהלים מתוך הסתפקות עצמית, שרוי פונס למרבה אומללותו, בבתוליות שנגזרה עליו מחמת כיעורו, שמנע ממנו הצלחה בעולם בחברת הגברות. החושך המיני של פונס ומאמציו לפצות עצמו עליו מביאים את אבדנו, ואילו הנזירות של שמוקה השמח בחלקו מעלה אותו עד לרגלי-כסא הכבוד ויסוריו, תלאותיו ומותו באים עליו רק בשל יסוריו תלאותיו ומותו של פונס, כלומר מחמת עקרון האחוה והידידות". (ע"מ 308, אחרית דבר מפי יהושע קנז).

סופם המר של שתי האוהבים מהיותם זקנים ומנודים מהלכי החברה הגבוהה והנהנתנית של אותם שנים.

» ביקורות נוספות של אושר
» ביקורות נוספות על הדודן פונס