ביקורת ספרותית על הדודן פונס מאת אונורה דה בלזק
ספר מעולה

---

לפני זמן מה קראתי ספר דק שכתב בלזק על מסעו מפריז לברדיצ'ב הוא נקרא בעברית, "פריז–ברדיצ'ב בשמונה ימים" רציתי לכתוב עליו אז סקירה, אבל הוא כל כך חדש, עד שהוא בכלל איננו מופיע ברשימות של "סימניה”! בעיניי, אין לו ערך ספרותי חשוב. הוא חשוב לדעתי רק כמקור היסטורי. הדבר הבולט ביותר בו הוא האנטישמיות שהובעה בו בצורה גלויה ומדהימה לדעתי! סקרנותי התעוררה בקשר לעניין הזה. נזכרתי שיש לי בבית עוד ספרים של בלזק שטרם קראתי ואחד מהם הוא הספר הנ"ל - “הדודן פונס", שסוף סוף התחלתי לקרוא בו. בלי קשר לעלילה המרתקת לדעתי, גם כאן למרות שהעלילה בכלל איננה עוסקת ישירות ביהודים, נמצאים פה משפטי-רקע שהיום היו נחשבים לאנטישמיות גלויה. היהודים בעיניי בלזק נחשבים לפסולת-שבפסולת והוא מייחס להם תכונות של קמצנות בכספים והתנשאות ובוז כלפי הנוצרים אך גם ערמומיות וחוכמה.(וכל זה נמצא בספר אך ורק בהערות אגב!) אולי רמז להסבר יש בכך שגם "הדודן פונס" וגם הספר הקודם שהזכרתי נועדו במקורם לפירסום בעיתונים! כסדרה בהמשכים. הדעות האנטישמיות בכלל היו מקובלות מאוד בציבור הצרפתי של המאה התשע-עשרה והעיתונים רק שיקפו אותן...
ואילו לגבי בלזק עצמו אנחנו יודעים שדווקא היה בידידות עם הברון רוטשילד שאף הילווה לו כספים ואף היה בקשרים עם יהודים אחרים כך שהתמונה איננה לגמרי ברורה...
העלילה כאן עוסקת בשני מוזיקאים ידידים, בודדים ומזדקנים צרפתי (פונס) וגרמני שחי בצרפת. הם אוהבים אחד את השני בלב-ובנפש ואפילו גרים ביחד, אבל זוהי אהבה אפלטונית לחלוטין... שניהם מעולם לא נישאו ואחד מהם – אותו פונס, הוא קרוב רחוק של משפחה מיוחסת חזקה משפיעה ועשירה. הוא חי בצניעות יתרה. אבל יש לו שני "חטאים": אחד, הוא אספן כפייתי של חפצי אמנות. וה"חטא" השני שלו לכאורה הוא "הזלילה"! - הוא סוג של אורח-לא-קרוא כי הוא בא להתארח בחינם מפעם לפעם לארוחות צהריים יקרות עבורו, אצל קרוביו הרחוקים ואצל עוד כמה משפחות מיוחסות. והללו "סובלות" אותו כאילו הן עושות עבורו מעשה צדקה, כי הוא לכאורה איננו עשיר כמותן. עד שיום אחד מתגלה לפתע שאוסף האמנות והתמונות של פונס הוא יקר-ערך ביותר! ואז מתפשטת השמועה סביב ולפתע פתאום כל הסובבים אותו החל משוערת הבית "הישרה והנאמנה" והלאה, מתחילים לשחר לטרף לכספיו ולירושתו...
מקובל שבלזק הוא אחד מאבות הרומן המודרניסטי. תיאוריו משופעים בפרטי-פרטים עד שהקורא ממש יכול "לראות" את מקום ההתרחשות הוא משתדל שדמויותיו יהיו קרובות לחיים האמיתיים ככל האפשר, אבל האמת היא שגם אצלו זה באיזשהו מקום באמצע; גם אצלו כמו אצל דיקנס האנגלי, יש דמויות מוקצנות; או שהן רעות לחלוטין, או שהן טובות-מטוב עד כדי הגזמה... לא לחינם כינו אותו "דיקנס הצרפתי"... אבל יש להודות שביחד איתן, יש גם דמויות שנמצאות – "כמו בחיים" – עם תכונות טובות ורעות “בערבוביה”... העלילה עצמה בספר הזה מרתקת! אבל פחות אהבתי את ההערות (המיותרות לדעתי) של "המספר היודע כל" לגבי הדמויות בעלילה וגם את הסבריו "החופרים" והמיושנים בעליל לגבי עניינים טריוויאלים כמו (סתם לדוגמה) של מקצוע של "הגדת עתידות"... ועם זאת מדהימה בעיניי העובדה כיצד התפתח הרומן הזה שהתחיל כידוע לי, רק כסיפור קצר בשם "הטפיל" ופותח והורחב על ידי בלזק לרומן עשיר ומספק את קוראיו! בכל מקרה זהו ספר מומלץ מאוד בעיניי!

» ביקורות נוספות של סדן
» ביקורות נוספות על הדודן פונס