ביקורת ספרותית על המשורר - מקאווי #1 מאת מייקל קונלי
ספר טוב

---

יש באתר שמונה עשרה ביקורות על הספר הזה. חלקן משבחות, חלקן קוטלות, אבל המשותף לכולן הוא שאף אחד מהכותבים לא מצא לנכון להשקיע בכתיבה של יותר מחמישה משפטים. אנחנו מדברים על אתר של סקירות קריאה שבו אנשים כותבים פסקאות עמוסות, הררים של מילים, מגילות של ממש. לא בכל הסקירות, אבל בחלקן. ספר שיש לו שמונה עשרה סקירות שמסתפקות במשפט או שניים וגם הם לא אינפורמטיביים, הרי זה אומר דורשני. נזכרתי בספר בעקבות ביקורת שראיתי באתר, והלכתי לראות מה אני עצמי חשבתי עליו, וכך גיליתי שלא טרחתי לתעד דבר. כלומר טרחתי לדרג את הספר בארבעה כוכבים שלמים, וגם להכניס אותו לרשימה שיצרתי ונקראת "מותחנים טובים", והנה - לא כתבתי עליו ולו מילה אחת. לא זו בלבד, אלא שגם עכשיו כשאני רוצה להיזכר ולכתוב משהו, אני לא זוכרת כלום. הסקירות האחרות לא מהדהדות לי שום רמז למה שקראתי בוודאות בעבר, וזה בגלל שאף אחת מהן לא אינפורמטיבית. אבל גם התקציר של הספר לא נזכיר לי שום דבר. זה לא תמיד קורה לי. נניח אם אקח דוגמה אקטואלית, את הספר "גוף שני יחיד" לסייד קשוע קראתי, לא כתבתי ביקורת, ובכל זאת אני זוכרת היטב הן את עלילת הספר הן את הדברים שחשבתי במהלך הקריאה ואחריה.

המסקנה שלי היא ש"המשורר" הוא ספר ראוי לציון בכך שאינו ראוי לציון, מסדרת "קרא ושכח", מלא את הזמן במילים, בשורות, ובפסקאות, מן הסתם גם במנה כזו או אחרת של מתח ופעולה, וזהו. סגרת את הספר, שכחת את מה שהיה כתוב. כלום לא השאיר עליך רושם, שום דבר לא נזכר, ולא עברת שום שינוי משמעותי לאור הקריאה. ולכן אסיים כאן את הכתיבה עליו - תרצו, תקראו, לא תרצו - אל תקראו, זה לא כזה משנה בכל מקרה, ואכתוב על דברים אחרים.

פעם, קצת אחרי שנכנסתי לאתר, שמתי לעצמי כמטרה לכתוב בו אלף סקירות. עברו שמונה וחצי שנים, שזה לא מעט זמן, וזו הסקירה השש מאות שלי, כלומר שישים אחוזים מהיעד. אני מנצלת בברוטליות משהו את המקום הזה, של הסקירה התשע עשרה של ספר שאנשים יקחו ליד בלי הרבה מחשבה ויקראו בלי הרבה מחשבה, ויזיזו אותו הצידה בלי הרבה מחשבה, כדי להשקיע קצת כתיבה וקצת מחשבה על הדברים שאני מנסה להשיג בכתיבה הזאת של סקירות על ספרים. מבחינתי זה סוג של ארונית שמחזיקה את המחשבות, כי עובדה שלא תמיד אני זוכרת מה חשבתי על ספר שקראתי, ומה היו ההתרשמויות שלי ממנו. אז אני כותבת קודם כל בשביל עצמי, ועושה בזה שימוש מאוד נרחב. הרבה פעמים יוצא לי לקרוא דברים שכתבתי לפני כך וכך שנים, ואני נפעמת עד כמה האני שכתבה את הדברים היא כבר לא האני של היום, ולפעמים מתרשמת מכמה שההיא היתה חכמה. מפעם לפעם יוצא לי גם לקרוא בשנית ספר שהמלצתי עליו לקריאה שניה ולגלות שלמעשה הוא לא כל כך שווה, כך שיוצא לי גם לסתור את עצמי. הסקירות הן תמיד אמת לשעתה, התרשמות מנית ומקומית מהספר הקשורה לזמן, למקום, למצב הרוח בעת הקריאה וכך הלאה. בכך הסקירות הללו הופכות להיות מעין יומן קריאה ארוך שנים, ולפעמים זה גם מעצבן את אלה שקוראים ולא מבינים מה הקשר בין מה שכתבתי לספר עצמו. מבחינתי זה קשור וזה העיקר. קצת מזכיר לי את המספר בספר "גומחה בפנתיאון" שכותב על עצמו בעבר בגוף שלישי, שכן מדובר באדם שונה לחלוטין מהאדם של ההווה. (אין אף סקירה על "גומחה בפנתיאון" באתר סימניה, שזה קצת מוזר והרבה לא. לכו לקרוא, אני ממליצה.)

האתר הזה הוא בעייתי במקצת. הממשק ישן, עורך הפוסטים מקבל טקסט ולא מאפשר עריכה, בוודאי שלא שמירה של טיוטות בדרך, התגובות נרשמות בהיפוך, ואין בהן אפשרות של קינון תגובות. כל זה לא בעייתי בפני עצמו, אלא רק יוצר אינדיקציה כלשהי לדרך שבה אתרי אינטרנט נוטים ללכת בדרך כל הארץ. בהדרגה עולים בי החשדות שכמו אתר תפוז ז"ל, יום אחד הוא פשוט לא יהיה כאן יותר, ולכי עכשיו תעשי גיבוי למאות עמודים שונים. כל זה גורם לי לתהות האם הפרויקט שהתחלתי בו לפני שמונה וחצי שנים הוא חסר תוחלת, ולמה אני עושה אותו. אבל אני עושה אותו בכל זאת.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על המשורר - מקאווי #1