ביקורת ספרותית על הסוף תמיד קרוב - רגעים הרי גורל בתולדות האנושות מאת דן קרלין
ספר לא משהו

---

הסוף תמיד קרוב

הוא שמו של ספרו של דן קרלין, הכותב על נפלתן של אימפריות, על קטסטרופות אנושיות כמו מגפות, ועל פוטנציאל ההרס האנושי הטמון במלחמות המודרניות. בכך הוא הזכיר לי שני דברים, אפוקליפסה דתית, בה קיימת הנחה מובלעת שסופן של אימפריות אכזריות שהשליטו את מרותן באמצעות ברוטליות לקרוס, כצדק פואטי. הדבר השני שנזכרתי בו, הוא ספרו המונומנטלי, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, של ההיסטוריון הבריטי אדוארד גיבון, ספר בין שישה כרכים, בו שלושת אלפים עמודים, אותו לא קראתי מעולם, אך הוא מהווה בסיס לתזה הגורסת לקיומה של מחזוריות באימפריות שסופן היא דעיכה בלתי נמנעת. מה שמעלה שאלה, האם אנחנו חווים כעת את שקיעת האימפריות, ארה"ב ואירופה, ומה זה אומר על העולם בו אנחנו חיים, האם פוטנציאל הרס האנושות מקרב אותנו אל הסוף?

באו ונחזור אל האפוקליפסה, שתמיד עניינה אותי, כי אני טיפוס כזה שחושב שמה שרע בסוף יגמר ברע יותר. בכדי לתת ביסוס אקדמי לתפיסה הזאת, אני משתתף בקורס על נביאי ישראל, זיכרון ופוליטיקה בנבואה, (אני ונבאי הזעם ממש באותו טייפקאסט) העוסק בדברי הנביאים על רקע הממלכות המקראיות, מצרים, אשור ובבל, האחרונות כל אחת בתורה החריבו את ישראל ויהודה. הצדק הפואטי היה בעובדה שהן בסופו של דבר הוחרבו באכזריות על ידי ממלכות חזקות מהן, ולכן הסיפור של דן קרלין אמור לעניין.

התחבטתי אם לקרוא את הספר, הנושא אומנם מעניין, אך הכותב דן קרלין, איננו היסטוריון מקצועי, אלא עיתונאי בעל תשתית רחבה בהיסטוריה, העשוי לרתק בגישה שאינה כבולה לכתיבה אקדמית, כמי שידוע בארה"ב בפודקאסטים המעניינים להם מאזנים מיליונים, כדרך נפלאה להנגשת ההיסטוריה.

הספר אותו רכשתי בכסף מלא, התגלה די מהר כמאכזב, הוא נראה יותר כסיכום למדני ויבשושי של תלמיד תואר שני בהיסטוריה, המשולב תפיסה עיתונאית המבליטה עובדות פלסטיות, כמו העובדה שבנינוה בירת אשור מצאו שרידי שלדי בני אדם המעידים על סופה האכזרי של העיר ותושביה. אחלה תזה הטוענת שהאימפריות בכללותן בעולם העתיק והמודרני נהגו באכזריות כאמצעי הפחדה, הרתעה והכחדת עמים ושושלות. אגב מהסיבה הזאת הבבלים בשעה שתפסו את צדקיהו הבורח מירושלים, הרגו את עשרת בניו מול עיניו, ולאחר מכן עיוורו אותו, ולכן עבור תובנה זאת, אני לא זקוק לקרלין. מה שגם גרם לי גם להתאכזב מהעובדה שהספר מזכיר רק התייחסות אחת את ההיסטוריוגרפיה היהודית -התנ"ך.

שאפתנותו של קרלין, לגלות חוקיות העוברת כחוט השני בנפילתן של האימפריות העת העתיקה, ולהקבילה לימי הביניים ולעת החדשה, למגפות ולמלחמות טוטליות שהתרחשו בתקופות אלה, היא יומרה ריקה מתוכן, די מהר מסתבר שקרלין מציג סתירה, לפיה האימפריה האשורית, שרדה כאלפים שנים, נצח במושגים היסטוריים, עובדה המעלה שאלה, איך בכלל ניתן להתייחס לדינאמיקה שהתקיימה בה ולהשוות אותה לאימפריות אחרות ששרדו תקופה זעומה יחסית אליה, כמו הבבליים. או מה הקשר בין הנשק האטומי לנפילת האימפריה הרומית. האם דווקא הנשק האטומי אמור למנוע מלחמות טוטליות ולאפשר לאימפריות חיי נצח? שאלה המוצבת בספר אך הדיון עליה באמצעות השאלה מה היה עושה חניבעל, אם היתה בידיו פצצה אטומית, היא בלשון המעטה לא אינטליגנטית, תשובה אפשרית, עד לימים אלה הפיניקים היו שולטים בעולם.

אחת התעלומות הקיימות בהיסטוריה העתיקה, היא הסיבה שגרמה לנפילת אימפריות בסוף תקופת הברונזה, כמו החיתים ואוגרית, תעלומה אליה קרלין לא מספק תובנה משמעותית, אלא הצבת סימני שאלה. כאשר נכשלים בדבר יסודי בתזה בראשיתה, ההמשך נראה מאולץ ונטול בסיס. הספר הזה, גם אם הוא נכתב לציבור הרחב, הרעיון אותו הוא מנסה לבטא, כתוב באופן לא בהיר ולא מעניין, ובכך הוא לא מצדיק את הוצאת הספר שהוא לא היסטוריה וגם לא כתיבה עיתונאית במיטבה.

הסוף תמיד קרוב, באופן הזה נחמתי את עצמי לגבי הסוף המתקרב של הספר, שלא הצדיק אף את זמן הקריאה בו.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על הסוף תמיד קרוב - רגעים הרי גורל בתולדות האנושות