ביקורת ספרותית על איליאדה [מהדורת שוקן] מאת הומרוס
ספר מעולה

---

"שירי, אלה, על חמת אכילס בנו של פלאוס,
חמה קטלנית שגרמה אין־ספור יסורים לאכאים"

בפנייה זו למוזה, נפתחת "איליאדה" – יצירה רחבת היקף בעלת 24 חלקים (שירים), שמתמקדת בהשתלשלות אירועים דרמטית בשנה האחרונה (מתוך עשר) של מלחמת טרויה.

טרויה, הנקראת גם איליוס (ומכאן שמה של "איליאדה"), מתגוננת מפני היוונים (הנקראים גם אכאים, דנאים וארגיאים) - מלכים בעלי ברית וכוחותיהם הגדולים בהנהגת אגממנון - שבכוונתם להחריב את טרויה ולהחזיר את המלכה הלנה למנלאוס המלך הספרטני (אחיו של אגממנון). אכילס, הלוחם החזק ביותר בצבא של אגממנון, מתעמת עם אגממנון: אגממנון נאלץ להחזיר את כריסאיס, נערה שלקח כ"פרס" באחד הקרבות, לאביה, כדי לעצור מגיפה; אבל כדי לא לצאת פראייר הוא לוקח במקומה את בריסאיס, הנערה שקיבל אכילס. אכילס זועם ומחליט "לשבות" (לא לקחת חלק בקרבות), ושיראו שבלעדיו הטרוינים יגיעו עד לספינות היוונים. אמו של אכילס, האלה תטיס, מתגייסת לעזרתו ומשפיעה על זאוס לתמרן את הקרבות הבאים לטובת הטרוינים.

בקריאת האפוסים היווניים (איליאדה ואודיסיאה), חשוב להבין שמדובר בשירים שבמקור דוקלמו (במשך שעות וימים) ע"י משוררים בפני קהל שכבר בקיא מראש בעלילה וברקע. הרקע למלחמה, למשל, אמור להיות ידוע מראש: אפשר להתחיל בחטיפה (או הפיתוי) של הלנה, המלכה הספרטנית ע"י פריס, הנסיך הטרויני. אפשר להתחיל גם קודם, ב"משפט פריס", בו התבקש פריס להכריע מי האלה היפה מבין אפרודיטה, הרה ואתנה; הוא בחר באפרודיטה וקיבל ממנה בתמורה את האשה היפה ביותר (הלנה), אבל מצד שני הסתבך עם שתי האלות האחרות. גם סיום המלחמה (שלא כלול באיליאדה) אמור להיות ידוע: טרויה תנוצח בתחבולת סוס העץ, אכילס יפגע בעקבו וימות וכו'. אין ספוילרים: ידוע למאזינים שפטרוקולוס, חברו הקרוב של אכילס, יהרג בקרב ע"י הקטור, גיבור הטרוינים, מה שיוביל למותו של הקטור ע"י אכילס (שלאחר מות פטרוקולוס יחזור לקרבות עצבני מתמיד).

תיאורי הקרבות מפורטים ברמה של מי הרג את מי ואיך (וזה בהחלט עלול להיות מייגע). פירוט השמות נגזר, כפי שמוסבר, מתפיסה שבה כל אדם בעל ערך ואחריות כלפי שותפיו ומשפחתו, ושבני התמותה כולם – בניגוד לאלים – מצייתים לאותו קוד: המוות ממילא ישיג את כולם, ומוות בקרב תמיד יביא תהילה למישהו, לך או ליריבך. הקטור, בשיר השישי, מביע תקווה שגם בנו יהיה גיבור, שיביא שלל רב וישמח את אמו; שאנשים יגידו בשובו מהקרב "הוא טוב בהרבה מאביו". וזה לא שאין לגיבורים האלה ספקות: "חלק דומה יש למהסס ולזה שלוחם בעוז / והכבוד שמור בשווה לפחדן ולאמיץ לב. / מת בדומה האיש הבטלן כמו גבר רב מעש" – אומר אכילס לשליחי היוונים המפצירים בו לשוב לקרב (בשיר התשיעי). וגם: "שני גורלות יובילו אותי אל תכלית המוות: / אם אשאר כאן ואלחם מול עיר הטרוינים / אבוד יום שובי, אך אשיג תהילה לא נשכחת; / ומאידך, אם אשוב אל ביתי ולאדמת המולדת / תהילתי הנאה אבודה, אבל חיי ימשכו עוד / זמן רב, ולא תמהר להגיע אלי תכלית מוות". ההתמודדות של בני האדם ביחס לגורל, וכפועל יוצא של היותם בני חלוף חשובה יותר מההתמודדות זה מול זה של הצדדים היריבים במלחמה. נוגעים ללב, בהקשר זה, דבריו של אכילס בשיר האחרון:

הרי מצינת הקינה אין מפיקים שום תועלת.
כך טוו האלים לבני האדם חסרי הישע,
לחיות במצוקה, ואילו אותם דאגה לא פוקדת.
יש שני כדים שעומדים על הרצפה בבית זאוס,
אחד לרעות, ושני לטובות שהוא חולק לנו.
אם זאוס השש להרעים מערבב וחולק משניהם
למישהו, הוא פוגש חליפות גם צרה וגם אושר.
אך לזה שהוא חולק רק צרות, הוא עושהו לנפל,
הרעב המציק מוליכו על הארץ ונפלאותיה,
נודד בלי כבוד מצד אנשים ואלים משמים.

עולם הדימויים מרתק. סיטואציות בקרב מדומות בין השאר לאריות שתוקפים עדר, לילדים שמציקים לחמור, לגלים הנשברים זה אחר זה על הסלע, לעיט הצולל אל עופות מים על חוף הנהר, ועוד ועוד. בשיר ה־12 מתואר מאזן הכוחות שנותר ללא הכרעה כ"מאזני אשה חרוצה שאוחזת / ומרימה את הכפות, זו עם משקל וזו עם צמר / כדי לאזנן ולמצוא פרנסה עלובה לבניה". כשמתערבת אתנה, בשיר הרביעי, והודפת חץ כדי להציל את מנלאוס, מדומה תנועתה ל"תנועת אם שמרחיקה זבוב מבנה השוכב בשנתו הרוגעת".

# # #

התרגום של אהרון שבתאי נוח יחסית לקריאה שוטפת. כיוון שמדובר ביצירה שהושמעה במקור בפני קהל, יש הגיון לתרגם אותה בשפה נוחה. מצד שני, התרגום של טשרניחובסקי (זמין בפרויקט בן יהודה) בשפה תנ"כית משקף את ייחודיותה של ה"יוונית ההומרית", שבדומה לעברית בתנ"ך מייצגת עולם עתיק שבא לידי ביטוי גם בשפה. האפוסים כתובים במשקל שנקרא "הקסמטר דקטילי", מרכיב חשוב באסתטיקה של האפוסים (מעבר לעושר הלשוני והתוכני). אהרון שבתאי ויתר על נאמנות למשקל לטובת תרגום שוטף, שהדגש בו הוא על התוכן, עדיין כשירה (להבדיל, אגב, מתרגום אחר, של אברהם ארואטי, שכתוב כפרוזה). טשרניחובסקי, באופן מרשים, לא ויתר על המשקל. מי שיבחר לקרוא את תרגומו, עשוי למצוא שפה יפה ועשירה, אבל גם מאתגרת. בנוסף, כדאי להביא בחשבון שהמשקל בתרגומו של טשרניחובסקי בא בעסקת חבילה עם הגייה אשכנזית (כמו בשירי ביאליק).

השוואה לדוגמא, מתחילת השיר ה-16:

טשרניחובסקי:
הָמוּ לוֹ מֵעֵי אֲכִילֵס הַנַּעֲלֶה וּמְהִיר-הָרַגְלָיִם,
נָשָׂא אֶת-קוֹלוֹ, וַיְדַבֵּר אֶת אִמְרוֹת-הַכָּנָף וַיַּעַן:
"לָמָּה זֶה תַזִּיל, פַּטְרוֹקְלוֹס, דְּמָעֶיךָ, כְּאוֹתָה תִּינֹקֶת
קְטַנָּה נֶחְפָּזָה עִם-אִמָּהּ וְרָצָה עַל-יָדָהּ בִּתְחִנָּה,
תֹּאחַז כְּנַף בִּגְדָּהּ לְעָצְרָהּ – כִּי תִשָּׂאֶנָּה עַל-כַּפָּהּ,
תַּשְׁקִיף וְדִמְעַת עֵינֶיהָ לֹא תֶרֶף עַד אִם-תְּרִימֶנָּה"

שבתאי:
אכילס האלוהי מהיר הרגלים הביט בו
בחמלה, ובמילים כנופות* פנה אליו ואמר לו:
"למה, פטרוקלוס, אתה בוכה כאיזו ילדונת
שרצה אחרי אמה ומבקשת שירימוה,
תופסת בשמלתה לעכבה כשזו ממהרת,
שולחת עיניים דומעות עד שהיא בזרועותיה?"

*הביטוי "מילים כנופות" חוזר הרבה אצל הומרוס וייחודי לו. Epea pteroenta / winged words.
מצאתי פרשנויות מגוונות ומעניינות, למשל: מילים שנורות כמו חץ, שאין אפשרות להחזיר.
מעניינת הבחירה של טשרניחובסקי לתרגם זאת כ"אמרות כנף".

# # #

אין משמעות, אמנם, לספוילרים, כי רצוי להכיר את העלילה קודם הקריאה; אבל הפרטים והרעיונות רבים, והדברים כאן הם רק על קצה המזלג. השיא שמור לשיר האחרון, בו פריאמוס, מלך טרויה ואביו של הקטור, מסכן את עצמו ומתגנב לבד למחנה היוונים, כדי לפדות את גופת בנו מאכילס. שני היריבים מישירים מבט זה אל זה בפליאה. הם מתרשמים זה מזה, ונוצרת מין היקשרות רגעית ובלתי אפשרית, שיש בה רוגע ונחמה. שניהם, כל אחד נושא את כאבו שלו, מוצאים את השקט שהיה חסר להם זמן רב, עד כדי שינה. "כך יהיה, פריאמוס הזקן, כפי שדרשת / ולמשך הזמן שאתה מצווה אשבית את הנשק" מבטיח אכילס, ואוחז בידו של המלך הזקן "בפרק כפו, שמא בלבו יבוא פחד". אכילס נרדם ולצדו בריסאיס.

» ביקורות נוספות של אלעד
» ביקורות נוספות על איליאדה [מהדורת שוקן]