ביקורת ספרותית על עמוס עוז : מונוגרפיה - פואטיקה וביקורת מאת נורית גרץ
ספר טוב

---

עד שתפקח את עיניה – ספרות כניסיון לפקוח עיניים

ננסי פולסי, יו"ר בית הנבחרים האמריקני, גרמה לי תחושת גאווה רבה בבחירתה לצטט את שירו של אהוד מנור: "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה" שבאמצעותו היא בקשה לתאר את תחושותיה הקשות לגבי המצב בה נתונה ארה"ב בימים אלה, בשלהי הקרירה המטורללת של נשיא ארה"ב דולנד טראמפ, שגרם לאוהדיו לבצע פוגרום בבית הנבחרים האמריקאי, היא קראה לנבחרי ארה"ב ולאזרחיה לפקוח עיניים בשעה ש "העתיד של הדמוקרטיה שלנו מונח על הכף". (זה לא כאן, אלא באמריקה)

מצד שני התמלאתי עצב וקנאה רבה, בשעה ששמעתי את נאומה מעורר ההשראה, ושאלתי את עצמי, מתי בפעם האחרונה פוליטיקאי, קרא שיר, או קטע מפרוזה, בכדי לתאר את מצבנו, בכדי להזכיר לנו את הערכים שלנו ואת המחויבות שלנו להלחם על אותם ערכים – כפי שעולה מהשיר.

לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
אזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה

נאומה של פולסי גורם לי כמיהה לאותם סופרים, שלצד כתיבתם האיכותית אמרו אמירה חברתית ערכית, כמובן מאליו, כי סופר עבורי הוא איש רוח, סוג של נביא בעידן המודרני המציב חזון מוסרי.

דמות של סופר כאיש רוח עבורי, היה עמוס עוז, עליו כתבה נורית גרץ ידידתו הקרובה, את ספרה הראשון עליו, עמוס עוז מונוגרפיה, העוסק בניתוח כתיבתו, מראשית יצירתו ועד סוף שנות השמונים. ספר הנותן מענה לשאלה, מה מייחד את כתיבת עוז, כסופר וכאיש רוח שיש לו גם אמירה פוליטית ערכית משמעותית?

עוז גדל בבית בירושלים במשפחה רביזיוניסטית, ומשם הוא עשה פניה חדה, לקיבוץ חולדה כילד חוץ ובהמשך הוא היה לחבר קיבוץ סוציאליסט בהווייתו, ובאמצע בין שתי התקופות, הוא חווה את אובדן אימו בהתאבדות. גרץ טוענת שאלו תחנות חייו העיקריות שעצבו את כתיבתו כחיים והמוות המעצבים את הקוטביות בחייו ובכתיבתו.

גרץ אף מאפיינת את דורו של עוז, כדור כמטולטל בין קטבים שונים, לא פעם בצורה אלימה, " דור שחי בעיר חלם על קיבוץ, חיכה לשלום התכונן למלחמה, ניסה למצוא את מקומו בארץ – ישראל וחלם על עולם גדול." (29)

עמוס עוז מעולם לא היה קונצנזוס פוליטי, הוא התפקח מהרוויזיוניסטים, ומקד את מאבקו בצד האידאולוגי השני כמי שראה את עצמו יונה מוצהרת, וביקר את בן גוריון, שהיה מבחינתו "פנומן דתי, הוא גילם את כל המיסטיקה היהודית, הקבלה, שבתאי צבי והתאבדות על קידוש השם.."(28) גרץ מאבחנת גם את התמוטטות הסמכות הפוליטית והמשפחתית בחייו של עוז. אבחנה אמיצה המשולבת עם עומק של רעיונות ורגישות, באמצעותם גרץ מבטאת את הקשר בין עמוס עוז כסופר לחברה בה הוא פעל.

באמצעות חוויות חייו והשקפותיו הפוליטיות עיצב עוז את כתיבתו, כמו במיכאל שלי, בו חנה חולמת, או ספק הוזה שני סוגי חזיונות, האחד מבטא את התפיסה הבן גוריניסטית, כסוג של אמירה דתית משיחית, המשתקפת במחשבותיה על בנה יאיר שייתן " לעמנו זקיפות קומה" (135). ובמקביל בחלומותיה מופעים תאומים ערבים, המבטאים צרוף של תשוקה אסורה, מלחמה ואלימות. הכוחות והיצרים של האדם משתלבים לתוך החזיונות הפוליטיים החברתיים. מיכאל שלי נכתב על רקע מלחמת סיני, לרגע הייתה תחושה שחזרנו על הר בו התקיים מעמד הר סיני, או כפי שביטא זאת בן גוריון הקמנו את מלכות דויד. גם לבן גוריון שהיה לרגע באופוריה, לקח זמן מועט לחזור לפוליטיקה הראלית, כפי שעוז ביקש לעצמו ולנו.

האם נכון לקרוא את מיכאל שלי גם בצורה הזאת? אני חושב שזאת בהחלט אפשרות מעניינת, עליה מצביעה גרץ שהיטיבה להכיר את עוז גם ברמה החברית והפוליטית וניסתה לפענח את כתביו.

גרץ היא חוקרת ספרות מעמיקה ומעניינת, באופן שבו היא מפענחת את הסמלים העומדים ביסוד כתיבתו המוקדמת של עוז, היא לא חוסכת ממנו ביקורת גם על כישלונותיו, היא כותבת באופן רהוט.

האם ספר שנכתב בשנות ה- 80, עדיין רלוונטי לתקופתנו? הופתעתי, חלקן של הבעיות החברתיות, חזרו על עצמן, אם כי בלבוש שונה. גם כעת פוליטיקה קשורה לחזיונות של כוח ואלימות. לעתים אפשר לומר כי אין חדש תחת השמש, אולי רק בדבר אחד, אנחנו לא מצפים עוד מהסופרים שלנו שיהוו עברנו מצפן ערכי, ולא מצפים מהפוליטיקאים שלנו שיצטטו פרוזה או שירה, אבל מבקשים מהם שלא יכנו את חלקם בוגדים.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על עמוס עוז : מונוגרפיה - פואטיקה וביקורת