מה זה קשיש?
תשאלו את אבא שלי, הוא יגיד לכם. "חחחח, שרה, תראי, כתוב בעיתון קשיש בן 75". זה מצחיק כי בן 75 הוא לא קשיש. בן 75 נוסע בשני אוטובוסים ואז הולך ברגל לתקן ברז דולף אצל הבת שלו. בן 75 עולה על שולחן כדי לתקן משהו במזגן של בית הכנסת, ואז קופץ מהשולחן ושובר שתי צלעות, אבל העיקר שחסך כסף לתיקון. בן 75 נוסע באוטובוס לשוק כדי להביא קניות זולות, לא מוכן לשבת בנסיעה למרות שפינוו לו מקום, ואז נופל ונפצע. בן 75 לא מוכן לשמוע על סגר-שמגר, ולא מוכן לקבל את הדאגות המוגזמות של הילדים שלו, כי לא תכלאו אותו בבית סתם ככה, ולכן הוא הולך לשוק וגם לתפילות במניין חצרות. בן 75 נדבק בקורונה יומיים אחרי שקיבל חיסון. אבל הוא לא קשיש.
הסגר הביא אותנו לתחתית סולם המדרגה של חיפוש ספרים בתחנות אוטובוס ואצל שכנים. המחסור כבר קשה. לכן המשכתי לקרוא את הספר הזה, למרות שכבר מההתחלה לא היה לי כיף. אוסף סיפורים קצרים על אנשים בערוב ימיהם. אלה הדמויות שחנוך ברטוב מביא. רובם גברים, חלקם נשים, רובם פתטיים, בתקופה זו או אחרת שבה עתידם כבר מאחוריהם, והם רק מנסים להסתכל על ימי עברו ולעשות משהו. להפיק סרט, להנציח את זכר הוריהם מקימי המדינה, להשאיר חותם בעולם. כולם דמויות שנמצאות משני העברים של החלטה חשובה, של הגירה, של נדודים, הקמת קיבוץ, חזרה בתשובה ועוד. מעבר לזה לא הצלחתי לראות איזה קו מנחה או רוח כלשהי המשותפת לסיפורים, והיה די מעייף לשנות מצב , מבנה ומצב רוח מסיפור לסיפור.
קצת חבל, כי ספרים אחרים של ברטוב אהבתי, אבל הספר הזה יחזור לתחנת האוטובוס ממנה נלקח.

















